ערב טוב וברוכים הבאים לתיאטרון הלאומי

למפגש השלישי של שיחותינו הבלתי-רשמיות
עם אמני במה חשובים.

עד כה היתה עונה מרגשת מאד

שהקיפה ענקי במה כמו
איאן מק'קלן, דיים ג'ודי דנץ'

וכמובן, כריסטופר ביגינס.

אבל הערב נארח אמן
שגם אם איננו ענק,

הותיר חותם עצום בתחומו.
גבירותי ורבותי:

מר אלטון ג'ון.

-אלטון,

איכפת לך שאקרא לך אלטון?

-לא, לא.

-יופי.

ובכן, אלטון...

אני בטוח שהשאלה הראשונה
שכולם רוצים לשאול אותך היא...

איזה שם מוזר, אלטון...

איך הגעת אליו?

-הייתי בלהקה
ורציתי להיות זמר בעצמי,

ורציתי לבחור לעצמי שם,
ושמו של נגן הסקסופון בלהקה

היה אלטון,
אז בחרתי בשם הזה.

-האם חשבת פעם על "ג'ון אלטון"?

-לא.

-לא?

-לא.

-בסדר.

בוא נתחיל מהאלבומים הראשונים.

סבורני שהראשון נקרא פשוט
"אלטון ג'ון".

-כן, נכון.

-לא הרגשת שזה שם מוזר?

-לא.

-לא חשבת שאנשים יגידו,
רגע, הוא מתכוון "ג'ון אלטון"?

שהם הדפיסו את השם
הפוך על העטיפה?

-לא, חשבתי שזה נשמע מעולה,

וחשבתי שאנשים יתעניינו יותר
במוסיקה ולא בשם.

-הממ.

באשר לשירים עצמם,
רבים מהמלים נכתבו כמובן

בידי ברני טאופין.

-אז ברצוני לדבר קצת על ברני

כי ברור שהיתה לו השפעה כבירה
על הקריירה שלך.

-כן, זה נכון.

-תגיד, חשבת פעם
לשנות את השם שלו?

כי יש להניח ש"טאופין ברני"
יתאים יותר ל"אלטון ג'ון" שלך.

-תגיד, אתה רוצה לדבר
על השירים הישנים או לא?

-טוב, טוב. השירים.

השירים הישנים. השירים שלך
הם קלסיים, נכון?

-כן, כנראה שכן.

-יש בשיר הזה חרוז,
אם לדבר על ה"אני"ים