כשאנו חושבים על דעה קדומה
ודעה משוחדת,
אנו ב"כ חושבים על אנשים
טיפשים ורעים
שעושים דברים מטופשים ורעים.
ואת הרעיון הזה סיכם יפה
המבקר הבריטי וויליאם הייזליט,
שכתב: "דעה קדומה
היא תולדה של בורות."
היום ברצוני לשכנע אתכם
שזו טעות.
אני רוצה לשכנע אתכם
שדעה קדומה ודעה משוחדת
הן טבעיות, לעתים קרובות הגיוניות,
ולעתים קרובות הן אפילו מוסריות,
ולדעתי, כשנבין את זה,
נהיה בעמדה טובה יותר
להתמודד עימן
כשהן יוצאות משליטה
וכשיש להן תוצאות איומות,
ונהיה בעמדה טובה יותר
לדעת מה לעשות
כשזה קורה.
אז נתחיל עם הֵטפּסים (סטריאוטיפים).
אתם מסתכלים עלי,
אתם מכירים את שמי,
יודעים עלי כמה עובדות
ויכולים לבצע שיפוטים מסוימים.
אתם יכולים לנחש
מהו המוצא האתני שלי,
מהי הנטייה הפוליטית שלי,
האמונות הדתיות שלי,
והעניין הוא ששיפוטים אלה
הם בד"כ מדויקים.
אנו טובים מאד בדברים האלה.
ואנו טובים מאד בדברים האלה
כי היכולת שלנו
להטפיס אנשים
אינה איזו גחמה משונה ושרירותית
של המוח,
אלא דוגמה מובהקת
לתהליך כללי יותר,
דהיינו, שיש לנו נסיון
עם הדברים והאנשים בעולם
שמתחלקים לקטגוריות,
ואנו משתמשים בנסיוננו
כדי לבצע הכללות
בנוגע למצבים חדשים
של קטגוריות אלה.
למשל, לכולם כאן יש
המון נסיון
עם כסאות, עם תפוחים
ועם כלבים.
ועל סמך הנסיון הזה
תוכלו לראות
דוגמאות לא-מוכרות ולנחש,
שאפשר לשבת על הכיסא,
לאכול את התפוח
ולשמוע מהכלב נביחה.
ישנה אפשרות שנטעה.
הכיסא עלול להתמוטט כשנשב עליו,
התפוח יהיה אולי מורעל,
הכלב אולי לא ינבח,
ולמעשה, זאת הכלבה שלי, טסי,
והיא לא נובחת.
אבל בד"כ אנו טובים בזה.
בד"כ אנו מצליחים לנחש
הן בתחום החברתי
והן בתחום הלא-חברתי,
ואילו לא יכולנו לעשות זאת,
אילולא יכולנו להעלות השערות
בנוגע למצבים חדשים שאנו פוגשים,
לא היינו שורדים.
ולמעשה, הייזליט,
בהמשך המאמר הנפלא שלו
הודה בכך.
הוא כותב: "ללא עזרת
הדעה הקדומה וההרגל,
"לא הייתי מוצא את דרכי בחדר,
"לא הייתי מסתדר בשום מצב,
"ולא הייתי יודע מה להרגיש
בכל מערכת-יחסים."
או למשל הדעה המשוחדת.
לפעמים אנו מחלקים את העולם
ל"הם" ו"אנחנו",
מי שבקבוצה ומי שלא בקבוצה,
ולעתים, כשאנו עושים זאת,
ברור לנו שזה לא בסדר,
ואנו קצת מתביישים בכך.
אבל בפעמים אחרות
אנו גאים בזה.
אנו מודים בכך בגלוי.
והדוגמה האהובה עלי לכך
היא שאלה שהגיעה מן הקהל
בדיון רפובליקני
לפני הבחירות האחרונות.
[סרטון] אנדרסון קופר: לשאלתך,
השאלה שנשאלה בנושא סיוע החוץ?
כן, גבירתי?
אשה: העם האמריקאי בארצנו
סובל היום.
מדוע אנו ממשיכים לשלוח סיוע-חוץ
לארצות אחרות
כשאנו זקוקים לכל העזרה בעצמנו?
א"ק: המושל פרי, מה אתה אומר?
[מחיאות כפיים]
ריק פרי: בהחלט, אני חושב שזה --
פול בלום: כל האנשים שעל הבמה
הסכימו עם ההנחה
שמאחורי השאלה שלה,
שבתור אמריקאים עלינו לדאוג יותר
לאמריקאים מאשר לעמים אחרים.
ולמעשה, אנשים באופן כללי
מרבים להיות מושפעים
מרגשות של סולידריות, נאמנות,
גאווה, פטריוטיות,
ולאהוד יותר את ארצם
או את הקבוצה האתנית שלהם.
ללא קשר לנטייה הפוליטית,
אנשים רבים גאים להיות אמריקאיים,
והם מעדיפים אמריקאים
על פני תושבי ארצות אחרות.
תושבי ארצות אחרות
חשים כך לגבי הלאום שלהם,
ואנו חשים כך
גם בנוגע למוצא האתני.
אחדים מכם אולי לא יסכימו לכך.
אחדים מכם אולי
כל-כך קוסמופוליטיים,
שבעיניכם לאתניות ולאום
לא צריכה להיות שום השפעה מוסרית.
אבל אפילו אתם, המתוחכמים, מסכימים
שצריכה להיות איזו אטרקטיביות
לקבוצה האישית בתחום
החברים והמשפחה,
האנשים שאתם קרובים אליהם,
כך שאפילו אתם מבחינים
בין "אנחנו" לבין "הם".
ההבחנה הזו טבעית מספיק
ולעתים קרובות מוסרית מספיק,
אבל היא עלולה להשתבש,
וזה היה חלק מן המחקר
של הפסיכולוג החברתי הדגול
הנרי טג'פל.
טג'פל נולד בפולין ב-1919.
הוא יצא ללימודים באוניברסיטה בצרפת,
כי כיהודי אסור היה לו
ללמוד באוניברסיטה בפולין,
ובהמשך הוא התגייס לצבא צרפת
במלחמת העולם ה-2.
הוא נפל בשבי
והוכנס למחנה של שבויי מלחמה,
וזו היתה תקופה מפחידה עבורו,
כי אילו נתגלה שהוא יהודי,
היו מעבירים אותו למחנה-ריכוז,
ושם, סביר מאד שהוא
לא היה נותר בחיים.
ואכן, כשהמלחמה הסתיימה והוא שוחרר,
רוב חבריו ובני משפחתו
כבר מתו.
הוא נעשה מעורב ביוזמות שונות,
הוא עזר ליתומי המלחמה.
אבל היה לו עניין ממושך
במדעי הדעה הקדומה,
ולכן, כשהוצעה מילגה בריטית יוקרתית
בנושא ההטפסים, הוא נרשם,
וזכה בה,
ואז פתח בקריירה מדהימה.
ומה שהחל את הקריירה שלו
היתה תובנה
שהדרך בה רוב האנשים חשבו
על השואה היתה מוטעית.
אנשים רבים,
כולל האנשים באותם ימים,
ראו את השואה כמייצגת
איזה פגם טרגי אצל הגרמנים,
איזשהו כתם גנטי,
מין אישיות סמכותית.
וטג'פל דחה את זה.
טג'פל אמר
שמה שאנו רואים בשואה
הוא פשוט הגזמה
של תהליכים פסיכולוגיים רגילים
שקיימים אצל כל אחד מאיתנו.
וכדי לחקור זאת הוא ערך
סדרה של מחקרים קלאסיים
על בני-נוער בריטיים.
ובאחד המחקרים הללו הוא שאל
את הנערים הבריטיים
כל מיני שאלות,
ועל סמך תשובותיהם, אמר:
"בדקתי את תשובותיכם,
ועל סמך התשובות
"אני קובע שאתה" --
כך אמר לחצי מהם --
"אתה אוהב את היצירות
של קנדינסקי",
או "אתה אוהב את היצירות
של פול קלי."
זה היה מזויף לגמרי.
לתשובותיהם לא שום קשר
לקנדינסקי או לקלי.
הם ודאי אף לא שמעו
על האמנים האלה.
הוא פשוט חילק אותם
באופן שרירותי.
אבל הוא גילה שלקטגוריות האלה
יש חשיבות,
ובהמשך, כשנתן לנבדקים שלו כסף,
הם העדיפו לתת את הכסף
לחברי הקבוצה שלהם
מאשר לחברי הקבוצה השניה.
חמור מכך,
היה להם ממש עניין
ליצור הבדל
בין קבוצתם לקבוצות אחרות,
אז הם יעדיפו לתת כסף
לחברי קבוצתם,
אם זה יאפשר להם לתת
עוד פחות לקבוצה השניה.
ההטייה הזו נצפתה מוקדם מאד.
העמיתה שלי, ואשתי,
קארן ווין, באוניברסיטת ייל,
ערכה סדרת מחקרים על תינוקות
שבהם היא חשפה
את התינוקות לבובות,
ולבובות היו העדפות מזון מסוימות.
למשל, אחת הבובות
אהבה שעועית ירוקה
ובובה אחרת אהבה רקיקים.
הם בחנו את העדפות המזון
של התינוקות,
והתינוקות העדיפו בד"כ את הרקיקים.
אבל השאלה היא
האם חשוב איך התינוקות
התייחסו לבובות?
והיתה לכך חשיבות רבה.
הם נטו להעדיף את הבובה
שטעמה במזון היה זהה לשלהם,
וחמור מכך, הם העדיפו בובות
שהענישו את הבובה
עם הטעם השונה במזון.
[צחוק]
אנו רואים את הפסיכולוגיה הזו
של "בתוך הקבוצה" ו"מחוץ לקבוצה"
כל הזמן.
אנו רואים זאת בעימותים פוליטיים
בין קבוצות בעלות
אידאולוגיות שונות.
אנו רואים זאת באופן קיצוני במלחמות,
כשלא רק ש"הקבוצה מבחוץ"
מקבלת פחות,
אלא זוכה ליחס לא-אנושי,
כמו הנאצים, שראו ביהודים
שרצים או כינים,
או האמריקאים, שראו ביפנים עכברושים.
גם ההטפסים עלולים לצאת משליטה.
לעתים קרובות מאד
הם הגיוניים ומועילים,
אך לפעמים הם לא-הגיוניים,
הם נותנים את התשובות
הלא-נכונות,
ובפעמים אחרות
הם גורמים לתוצאות
לא-מוסריות בעליל.
והתחום שנחקר הכי הרבה
הוא תחום הגזע.
היה מחקר מרתק
שנערך לפני הבחירות של 2008
שבו פסיכולוגים חברתיים
בחנו את המידה
שבה המועמדים קושרו עם אמריקה,
כמו בקישור לא-מודע
עם הדגל האמריקאי.
ובאחד המחקרים שלהם הם השוו
בין אובמה למק'קיין,
וגילו שמק'קיין
נחשב ליותר אמריקאי מאשר אובמה,
ובמידה מסוימת, אנשים לא מופתעים
בשומעם על כך.
מק'קיין הוא גיבור מלחמה מהולל,
ואנשים רבים אמרו בפירוש
שהסיפור שלו יותר אמריקאי
מאשר זה של אובמה.
אבל הם גם השוו את אובמה
לראש הממשלה הבריטי טוני בלייר,
ומצאו שגם בלייר נחשב
ליותר אמריקאי מאשר אובמה,
למרות שהנבדקים הבינו במפורש
שהוא כלל לא אמריקאי.
אלא שהם הגיבו, כמובן,
לצבע עורו.
להטפסים והטיות-חשיבה אלה
יש תוצאות בעולם האמיתי,
גם סמויות וגם חשובות מאד.
במחקר שנערך לאחרונה,
החוקרים פרסמו ב"אי-ביי"
מכירה של כרטיסי בייסבול.
בחלק מהפרסומות אחזו בכרטיסים
ידיים לבנות,
ובחלק - ידיים שחורות.
כרטיסי הבייסבול היו זהים.
אלו שהוחזקו בידיים שחורות
זכו לכמות הצעות
קטנה באופן ניכר
מאשר אלו שהוחזקו בידיים לבנות.
במחקר שנערך באוניברסיטת סטנפורד,
הפסיכולוגים בדקו את המקרה
של אנשים
שנשפטו על רצח של אדם לבן.
מסתבר שכשכל יתר הנתונים קבועים,
סביר יותר שתוצאו להורג
אם אתם נראים
כמו הגבר מימין,
מאשר זה שמשמאל,
וזאת בעיקר בגלל
שהגבר מימין דומה יותר
לאבטיפוס השחור,
יותר לאבטיפוס האפרו-אמריקאי,
וזה משפיע בבירור על החלטותיהם
של אנשים
בשאלה מה לעשות לגביו.
אז משאנו יודעים על כך,
איך נילחם בזה?
יש כמה דרכים.
דרך אחת היא לפנות
לתגובותיהם הרגשיות של אנשים,
לפנות לרגשי ההזדהות שלהם,
ואנו מרבים לעשות זאת
באמצעות סיפורים.
אז אם אתה הורה ליברלי,
ואתה רוצה לעודד את ילדיך
להאמין ביתרונות המשפחה החריגה,
אולי תתן להם לקרוא ספר כזה.
["להתר יש שתי אמהות"]
אם אתה שמרן
והגישה שלך שונה,
אולי תתן להם ספר כזה.
[צחוק]
["אמא! הצילו! יש ליברלים מתחת למיטה שלי!"]
אבל ככלל, סיפורים יכולים להפוך
זרים אלמוניים לאנשים בעלי-משמעות,
והרעיון שאנשים חשובים לנו
כשאנו מתמקדים בהם כאינדיבידואלים,
הוא רעיון שהוכיח עצמו
לכל אורך ההיסטוריה.
לסטאלין מיוחסת האמירה:
"מוות בודד הוא טרגדיה,
"מיליון מיתות הן סטטיסטיקה,"
והאם תרזה אמרה:
"אם אתייחס להמונים, לא אפעל.
"אם אתייחס לאדם הבודד, אפעל."
הפסיכולוגים חקרו את זה.
לדוגמה, במחקר מסוים,
אנשים קיבלו רשימת עובדות
בנודע למשבר כלשהו,
ונצפו התרומות שלהם
כדי לפתור את המשבר,
ואילו קבוצה שניה
לא קיבלה שום עובדות
אבל סופר לה על אדם מסוים
שקיבל שם ופרצוף,
והתברר שהיא תרמה הרבה יותר.
אינני חושב שמשהו מזה
הוא בגדר סוד
לאנשים שעוסקים בצדקה.
אנשים לא נוטים להציף אחרים
בעובדות ובנתונים.
אלא מראים להם פנים,
מראים להם אנשים.
ייתכן שע"י הצעת
רגשי ההזדהות שלנו
לאדם מסוים,
רגשות אלה יוכלו להתפשט
ולהגיע לקבוצה
שאותו אדם משתייך אליה.
זאת היא הרייט ביצ'ר סטו.
לפי הסיפור, או האגדה,
הנשיא לינקולן הזמין אותה
לבית הלבן באמצע מלחמת האזרחים
ואמר לה:
"אז את הגברת הקטנה
שהחלה במלחמה הגדולה הזאת."
הוא התייחס ל"אוהל הדוד טום."
"אוהל הדוד טום" איננו
ספר גדול מבחינה פילוסופית,
תיאולוגית או אפילו ספרותית,
אבל הוא מצליח היטב
לגרום לאנשים לשים עצמם
בנעלי הזולת,
אנשים שאחרת לא היו שמים עצמם
בנעליו של עבד.
וייתכן מאד שזה היה זרז
לשינוי חברתי כביר.
בזמן האחרון, במבט על אמריקה
של העשורים האחרונים,
יש סיבה מסוימת להאמין
שתכניות כמו "משפחת קוסבי"
שינתה בקיצוניות את גישתם
של אמריקאים כלפי אפרו-אמריקאיים,
בעוד שתכניות כמו "וויל וגרייס"
ו"משפחה מודרנית"
שינו את גישת האמריקאים
ביחס להומוסקסואלים ולסביות.
אינני חושב שמוגזם לומר
שהזרז העיקרי לשינוי מוסרי באמריקה
היה קומדיית המצבים.
אבל רגשות הם לא הכל,
ואני רוצה לסיים בפנייה
לכוח ההגיון.
בנקודה מסוימת בספרו הנפלא
"המלאכים הטובים שבתוכנו",
אומר סטיבן פינקר:
"הברית הישנה אומרת: 'ואהבת לרעך',
"וברית החדשה אומרת: 'אהב את אויבך'.
"אבל אני לא אוהב איש מהם,
לא ממש,
"אבל אין לי רצון להרוג אותם.
"ברור לי שיש לי
התחייבות כלפיהם,
"אבל תחושות המוסר שלי כלפיהם,
אמונותי המוסריות,
"בנוגע לאופן התנהגותי כלפיהם,
"אינן מעוגנות באהבה.
"הן מעוגנות בהבנה
מהן זכויות אדם,
"באמונה לפיה חייהם יקרים להם
"כפי שחיי יקרים לי."
וכתימוכין לכך הוא מביא סיפור
מאת הפילוסוף הדגול אדם סמית,
וגם אני רוצה לספר לכם
את הסיפור הזה,
אם כי אשנה אותו מעט
כדי להתאים אותו לזמננו.
אדם סמית מתחיל בכך
שהוא מבקש מכם לדמיין
מוות של אלפי אנשים,
ולדמיין שאלפי האנשים
נמצאים בארץ שאינכם מכירים.
אולי זאת סין, או הודו
או ארץ באפריקה.
ואדם סמית שואל
איך תגיבו.
ואתם תאמרו:
"זה רע מאד",
ותמשיכו בחייכם.
אם אתם נכנסים לאתר
ה"ניו-יורק טיימס" או משהו כזה,
ומגלים את זה, ולמעשה
זה קורה לנו כל הזמן,
אנו ממשיכים בחיינו.
אבל, אומר סמית, דמיינו
שמודיעים לכם שמחר
יכרתו את הזרת שלכם.
סמית אומר שזה יהיה
מאד חשוב לכם.
אתם לא תישנו בלילה
מרוב מחשבות על זה.
וזה מעלה את השאלה:
האם תהיו מוכנים להקריב
את חייהם של אלפים
כדי להציל את הזרת שלכם?
ענו על כך
כל אחד בפרטיות מוחו,
אבל סמית אומר שבהחלט לא.
איזו מחשבה איומה.
וזה מעלה את השאלה,
במילותיו של סמית:
"כשרגשותינו הסבילים הם כמעט תמיד
"כה נבזים ואנוכיים,
"מדוע על עקרונותינו הפעילים
"להיות לעתים קרובות
כה נדיבים ונאצלים?"
ותושבתו של סמית היא:
"אלה הם ההגיון,
"העקרון והמצפון
"הקוראים לנו
"בקול שבכוחו להדהים
אף את החצופה שבתאוותינו,
"לאמור, 'הנני רק אחד מן הרבים,
"'ואין אני טוב
מכל אדם אחר בהם'."
ואת החלק האחרון הזה
מרבים לתאר
בתור עקרון האי-משוא-פנים.
ועקרון זה, של אי-משוא-פנים,
מתבטא בכל דתות העולם,
בכל הגירסאות השונות
של כלל הזהב,
ובכל תורות המוסר בעולם,
שנבדלות זו מזו במובנים רבים,
אך משותפת לכולן הנחת היסוד
שעלינו לשפוט את המוסריות
מנקודת-מבט חסרת-פניות.
את הניסוח הטוב ביותר
של השקפה זו
אמר, לדעתי, לא איזה
תיאולוג או פילוסוף,
אלא המפרי בוגארט
בסוף הסרט "קזבלנקה".
שימו לב, התראת ספוילר -
הוא אומר לאהובתו,
שעליהם להיפרד
למען טובת הכלל,
והוא אומר לה,
ולא אנסה לחקות את המבטא:
"לא צריך הרבה כדי לראות
"שהבעיות של
שלושה אנשים קטנים
"אינן שוות הרבה בעולם המטורף הזה."
ההגיון שלנו יכול לגרום לנו
להתגבר על תאוותינו.
ההגיון שלנו יכול להניע אותנו
להציע את רגשי ההזדהות שלנו,
להניע אותנו לכתוב ספר
כמו "אוהל הדוד טום",
או לקרוא ספר כמו
"אוהל הדוד טום",
וההגיון שלנו גם יכול
להניע אותנו ליצור
מנהגים, איסורים וחוקים
שיגבילו אותנו
מלפעול בהתאם לדחפינו
כאשר לדעתנו, כיצורים הגיוניים,
מן הדין שנוגבל.
זת מהותה של חוקה.
חוקה היא משהו שכוּנן בעבר
ויפה לזמננו,
ומה שהיא אומרת הוא,
שככל שנתאמץ לבחור
בנשיא פופולרי לכהונה שלישית,
ככל שאמריקאים לבנים היו רוצים
לכונן מחדש את מוסד העבדות,
איננו יכולים לעשות זאת.
אנחנו הגבלנו את עצמנו.
ויש דרכים נוסופות
בהן אנו מגבילים את עצמנו.
ידוע לנו שכאשר מדובר
בבחירתו של אדם
כמועמד למשרה או לפרס,
אנו מוטים בעוצמה ע"י הגזע,
אנו מוטים ע"י המגדר,
אנו מוטים ע"י מראה מצודד,
ולעתים אנו אומרים:
"נו טוב, ככה זה צריך להיות."
אבל בפעמים אחרות אנו אומרים:
"זה לא בסדר."
אז כדי להיאבק בכך,
אנו לא רק משתדלים יותר,
אלא מגדירים מראש מצבים
בהם מקורות המידע האחרים האלה
לא יוכלו להטות אותנו,
וזו הסיבה לכך שתזמורות רבות
בוחנות מועמדים חדשים מאחורי מסך,
כשהמידע היחיד הזמין
הוא המידע שלדעתן
צריך להיות חשוב.
אני חושב שדעה קדומה
והטיות-חשיבה
ממחישות כפילות יסוד בטבע האדם.
יש לנו תחושות-בטן,
אינסטינקטים, רגשות,
והם משפיעים על שיפוטינו ומעשינו
לטוב ולרע,
אבל אנו גם יודעים
להחליט בהגיון
ולתכנן בתבונה,
וביכולתנו להשתמש בשני אלה,
במקרים מסוימים,
כדי להגביר ולהזין את רגשותינו,
ובמקרים אחרים - לבלום אותם.
וזו הדרך
שבה ההגיון עוזר לנו
ליצור עולם טוב יותר.
תודה לכם.
[מחיאות כפיים]