כשהגעתי לגיל 17

הלכתי לרופא, כי דברים לא התפתחו
בצורה נורמלית.

עדיין לא קיבלתי מחזור,
לא היו לי ציצים.

הופניתי לשורה של מומחים,

והתחלנו לבדוק מה לא בסדר אצלי.

זאת היתה הפעם הראשונה,
בסביבה רפואית,

שבה הרגשתי כמו משהו שצריך לתקן.

הרופאים הזמינו כמה בדיקות,
וכשהגיעו התוצאות

הם אמרו: "לזה לא ציפינו!",

וזה לדעתי קרוב מאד ל"אופס!"

ברשימת הדברים שאינכם רוצים לשמוע
אצל הרופא.

(צחוק)

רענון קצר בביולוגיה בשבילכם:

לנשים יש שני כרומוזומי X
ולגברים – X ו-Y, נכון?

טוב, בדרך-כלל.

הרופאים שלי היו מבולבלים
כי תוצאות בדיקת הכרומוזומים שלי

הראו שיש לי X ו-Y,

וזה אופייני לזכרים.

התברר שאני אינטרסקס, בין-מינית;
איפה שהוא בין המינים.

הבין-מיניים הם תערובת
של זכר ונקבה,

זה יכול להתבטא באנטומיה החיצונית שלהם,
באברי הרבייה הפנימיים,

ברמות ההורמונים או בדנ"א.

האינטרסקס כולל גם אנשים

ללא שום היבט מסוים
של המין השני,

אבל האנטומיה שלהם לא ממש אופיינית
למה שמצפים למצוא.

אינטרסקס איננו זהה לטרנסג'נדר.

לטרנסג'נדרים יש בד"כ גוף
שתואם לגמרי מין מסוים.

אפשר להיות גם אינטרסקס
וגם טרנסג'נדר,

אבל הרוב בכל אחת מהקבוצות
הם כאלה או כאלה.

יש כמה דרכים שבהן אנשים מגלים
שהם בין-מיניים.

יש אנשים שמגלים זאת –

טוב, הוריהם והרופאים מגלים זאת
כשהם תינוקות,

והם שמים לב שהאנטומיה שלהם
איננה לגמרי אופיינית.

אחרים מגלים זאת בגיל
הבגרות המינית,

כשהמיניות שלהם מתפתחת
לכיוונים שלא ציפו להם,

או, כמו במקרה שלי,
כשהבגרות המינית בכלל לא מגיעה.

אז מרגע שידענו
"מה לא בסדר אצלי",

זה הפך למשהו שצריך לתקן.

ערכנו תכנית.

היו לי שרידי בלוטות מין,
עקבות רקמה זעירות

שבאופן נורמלי מתפתחות אצל נשים לשחלות

או לאשכים אצל גברים,
אבל אצלי הן לא התפתחו בכלל.

אלה עלולות לגרום לסרטן,

ולכן יהיה עלי לעבור ניתוח
כדי להסיר אותן.

אילו הן היו גורמות לסרטן
והסרטן היה מתפשט,

הייתי צריכה לעבור ניתוחים נוספים
ואולי גם כימותרפיה,

או להתאשפז במחלקה אונקולוגית.

במהלך הניתוח צריך היה לבדוק
איזו אנטומיה נקבית יש לי

ואם הכל מחובר כמו שצריך.

אם יש לי רחם, צריך לברר
אם הוא איננו מחובר לכלום,

כי טיפול בתחליפי הורמונים
עלול לעורר את המחזור

ולדם לא יהיה לאן לזרום.

בסופו של דבר הופרחו מספר תחזיות.

כנראה שלעולם לא אוכל להרות.

אולי לעולם לא יהיו לי
חיי מין נורמליים.

ועד שכל הבדיקות יסתיימו

אהיה בת 18.

אני יודעת שלהגיע לבגרות מינית
נמצא אצל כולם גבוה מאד

ברשימת הדברים שמוכרחים לעשות
כשמגיעים לגיל 18 –

(צחוק)

אבל אני שמחה לדווח
שהכל הסתדר יפה מאד,

כולל השנה הראשונה
הקצת-מסורבלת שלי בקולג'.

(צחוק)

לא חליתי בסרטן,

כנראה שאוכל להרות
בעזרת תרומת ביציות,

וחיי המין שלי
בהחלט לא עניינכם.

(צחוק)

(תרועות ומחיאות כפיים)

התכנית שלנו פעלה באופן מושלם.

לפי כל תקן רפואי,
אני מתוקנת,

אבל תיקון איננו החלמה,

ולהחלמה מתלווה לעתים נדירות
מפת דרכים כלשהי.

לדעתי, סימן למנטליות מתקנת,

הוא שמעולם לא הופניתי לייעוץ,

מעולם לא הופניתי לטיפול קבוצתי,

ומעולם לא הציעו לי
לפגוש אנשים כמוני.

תארו לעצמכם שבגיל 17 אומרים לכם
שאתם ג'ינג'ים.

והייתם חושבים,
"ג'ינג'ים... מה זה?"

זה נשמע מגוחך,

אבל עם שכיחות של אחוז אחד עד שניים
מהאוכלוסיה בעולם,

הבין-מיניות נפוצה כמו שיער ג'ינג'י.

בארה"ב זה נפוץ כמו להיות יהודי.

אז איפה אנחנו,

ואיך זה שרבים כל-כך
לא שמעו עלינו?

עדיין מדהים אותי ששנים
אחרי שנחשפתי כאדם בין-מיני,

מעולם לא פגשתי בין-מיני אחר
סתם ככה, ברחוב, משוטט פרא –

(צחוק)

אפילו בקהילת הלהט"ב
איש מעולם לא אמר,

"כן, גם אני כזה!",
או "אחותי כזאת", "חבר שלי כזה."

בחיינו האישיים, המקצועיים והציבוריים,

אנו עמוק בתחתרת.

אנו מתביישים בזה
ולכן לא מדברים על כך.

ואז מתביישים עוד יותר
ומעגל הקסמים נמשך.

אבל אסור לנו להמשיך להיות
בלתי-נראים.

עלינו להיראות
וחשוב לנו שתדעו שאנו קיימים

כי אחרת, הדור הבא
של הילדים הבין-מיניים

יגדל במבוכה ובבושה בדיוק כמונו.

חשוב לנו שאנשים יידעו

שאם הבין-מיניים מהווים
אחוז אחד מכל אוכלוסיה,

אז אולי יש 5 מנכ"לים בין-מיניים
ברשימת "פורצ'ן 500",

יש אולי 5 חברי קונגרס
בין-מיניים,

יש אולי 3 אסטרונאוטים אמריקניים
בין-מיניים,

ויש אולי ארבעה ילדים בין-מיניים
בביה"ס היסודי האמריקני הממוצע.

עלינו להיראות,
ואנו זקוקים לקולות של כולם

כי ההשלכות של אי-הניראות
הן מפחידות.

ברחבי ארה"ב ובעולם,

תינוקות בין-מיניים נופלים קורבן
להשחתת איברי מין.

מדאיג אותי שהמונח הזה
מתייג את הבין-מיניים,

אבל ברור לי שהוא מביע
את חומרת המצב.

תינוקות בין-מיניים עוברים ניתוח
קוסמטי במהותו

ומיותר מבחינה רפואית,

שמטרתו להקנות לאיברי המין שלהם
מראה נורמלי יותר.

בניתוחים האלה יש
סיכונים של הצטלקות,

אובדן תחושה,
ובעתיד – קשיים בתפקוד המיני.

מה שבאמת מפתיע
הוא שחריגויות יחסית משניות

יכולות להביא תינוקות
אל שולחן הניתוחים.

היפוספדיאס הוא מצב שבו,

לפין של הילד יש פתח תחתי,
ולא בקצה.

מקור המונח במילה היוונית "היפו",
כלומר "למטה",

ו"ספאדיה", כלומר "פתח".

במקום להיות בקצה,

השופכה ממוקמת בצידו התחתון של הפין,

מעט יותר לאחור.

באופן כללי, לנערים האלה
יש פין מתפקד,

אז מדוע מנתחים אותם?

זה כדי שכאשר יגדלו,
יוכלו להשתין בעמידה,

ושהפין שלהם לא ייראה משונה.

תארו לעצמכם הורים
שרואים לראשונה את תינוקם ואומרים,

"צריך לסלק את האוזניים האלה."

הרופאים היו מביטים בהם
כמו במשוגעים,

אך משום-מה, כשהחריגות קיימת
באברי המין של התינוק,

הניתוח נחשב לברירה היחידה.

היפוספדיאס קיים ב-1 מכל 200 זכרים,
כלומר, זה נפוץ למדי.

ולמרות זאת אין לנו נתונים טובים
על כמות ההליכים שמבוצעים.

אין לנו נתונים טובים

גם על שיעורי ההצלחה או הכשלון
של ניתוחים אלה.

כנראה ששיעורי הכשלון נעים
בטווח שבין 4 ל-67 אחוז,

לפי סוג ההליך

וסוג המנתח שמבצע את הניתוח.

זהו טווח עצום.

אני טוענת שכל סיכון הוא מיותר
כשמדובר בהליך קוסמטי לחלוטין

והילד צעיר מכדי להשתתף
בקבלת ההחלטה,

במיוחד משום שכשלון משמעו
ניתוחים נוספים.

ילדים כבר הגיעו
ל-10, 20, 25 ניתוחים

שנועדו לתקן את מה שהשתבש
בניתוח הראשון

ובאלו שבעקבותיו.

זה הגיע לכך שבחופשת האביב ובקיץ
הם היו בבית, בהחלמה,

במקום לבלות עם חבריהם.

ובשביל מה?

אני מאמינה בכנות שההורים והרופאים

רוצים להועיל לילדים האלה.

אין לדעת את פרטיו
של כל מקרה ומקרה,

אבל אני מכירה
את מנגנוני השיפוטיות.

אני יודעת שכאשר אנו מתייחסים לאחרים
כאל משהו שטעון תיקון,

כנראה שאנו מתייחסים כך גם לעצמנו.

כשאנו סבורים שאיננו טובים מספיק,

אנו חושבים שגם אחרים
אינם טובים מספיק,

ואז אנו מתחילים לחשוב
שגם אנשים אחרים

חושבים שגם זולתם איננו טוב מספיק.

וזה מוביל לכך שאנשים יהיו מודאגים
שהילד שלהם איננו טוב מספיק,

שאולי יציקו לו,

ומה יקרה כשהשמרטפית
תחליף לו חיתול,

ומה יקרה כשאחד מעמיתיו יראה

שהאיש הזה משתין בישיבה,

או כשבן-זוג רואה לראשונה את הדגדגן
המוגדל מעט של בת זוגו.

הפחדים האלה ממשיים,

ובחיי היו גם לי פחדים דומים,

אבל אנחנו בגדר נס,

כי אנו עשויים מחלקיקים קטנים
מכדי שנוכל לראותם,

ומחומר של כוכבים
גדולים מכפי דמיוננו,

ואיננו צריכים להיתקע

במרווחי הביניים של מילימטרים וקילוגרמים.

אנו יכולים לזכור שכולנו,
זכר, נקבה, אינטרסקס,

איננו דברים שצריך לתקן.

אנו אנשים שצריך לאהוב.

ואם אתם מאמינים שאתם
בני-אדם שיש לאהוב

ואתם מתייחסים לעצמכם
בטוב-לב ובסבלנות,

הרי שתתייחסו כך גם לאחרים.

וזה מה שהבין-מיניים
צריכים באמת,

כי החלטות לגבי גופינו
מתקבלות ע"י אנשים כמוכם.

תודה לכם.

(מחיאות כפיים ותרועות)