"משחק ההפכים"

לפטרישיה מייש

היום התלמידים שלי ואני שיחקנו במשחק ההפכים

עם שורה מאמילי דיקנסון.
חיי עמדו

אקדח טעון, הוא יורה ואני כותב על הלוח,

עוצר כדי שהם יוכלו לקרוא את ההפכים --

שלי שלך

חיים מוות

עמד? יישב

אחד הרבה

טעון וריק

אקדח?

אקדח.

לרגע, ממש כמו זה שבין

הברק לרעם, הילדים רק בוהים בי,

ואז זה מגיע, שטף, ברד של תשובות -

פרח, אומר אחד. לא, ספר,
אומר אחר. זה מטופש,

צועק שלישי, ההפך מאקדח זה כרית, או אולי

חיבוק, אבל לא ספר, אין סיכוי שספר. עם זה,

האחרים אוספים את מחשבותייהם

ופתאום זה קרב צעקות.
אף אחד לא יכול להסכים,

עבור כל תלמיד יש תשובה סופית. זה שיר,

תפילה, אני מתכוון הבטחה,
כמו טבעת נישואין,

ומאוחר יותר תינוק.
או מי זו האשה הזו שמיילדת תינוקות?

מיילדת? כן, מיילדת. לא,
זה לא נכון. אתם כל כך

טועים שלעולם לא תצדקו שוב. זו לחישה, כוכב,

זה אומר "אני אוהב אותך" לתוך היד ואז נוגע

באוזן של מישהו. אתם משוגעים? 
האם אתם הנשיאים

של ארץ הטיפשים? אתם צריכים להיות,
מתי הבחירות?

זה דובי, חרב, אפרסק מושלם מושלם.

חזרו לראשון, זה פרח, ורד לבן.

כשהפעמון מצלצל, אני מושיט יד למחק
אבל ילדה

חוטפת אותו מהיד שלי.
שום דבר לא הוחלט, היא אומרת,

אנחנו לא סיימנו פה.
אני משאיר את כל התשובות

על הלוח. ביום הבא כמה מהם

הפסיקו לדבר אחד עם השני, הם בחרו צדדים.

יש מועדון פרח. ומועדון חתלתול. ושני ילדים

קוראים לעצמם כדורי שלג. השאר דבקים

במשחק המקורי, שהיה לנסות לכתוב

משהו כמו שירה.

זה יהלום, זה ריקוד,

ההפך מאקדח זה מוזיאון בצרפת.

זה הירח, זו מראה,

זה הצליל של פעמון והשומע.

הויכוחים מתחילים שוב, יותר צעקות, ולבסוף

מועדון חדש.
בפעם הראשונה אני מעז לדחוק בהם.

אולי כולכם צודקים, אני אומר.

ובכן, אולי, אולי זה כל מה שאמרנו. אולי זה

כל מה שלא אמרנו.
זה מילים והרווחים בין המילים.

הם מביטים אחד בשני עכשיו. זה הכל

בחדר הזה

ומחוץ לחדר הזה ובמורד הרחוב ובשמים.

זה כולם בקמפוס ובקניון, וכל האנשים

שמחכים בבית החולים. ובדואר, וכן,

זה פרח, גם. כל הפרחים. כל הגן.

ההפך מאקדח זה מה שאתם מכוונים אותו אליו.

אל תכתוב את זה על הלוח,
הם אומרים. רק תגיד שיר.

המוות שלהם יישב בהרבה פואמות ריקות.