כל אחד מאיתנו יאבד
או כבר איבד משהו
שאנו משתמשים בו כל יום.
אני כמובן מדבר על המפתחות שלנו.
(צחוק)
אני צוחק.
מה שאני בעצם רוצה לדבר עליו ,זה אחד
מהחושים החשובים ביותר שלנו: הראיה.
כל יום אנחנו מאבדים קצת מהיכולת שלנו
למקד מחדש את העיניים
עד שלא נוכל למקד מחדש בכלל.
קוראים למצב זה פרסביופיה,
והוא משפיע על שני מיליארד
אנשים ברחבי העולם.
נכון, אמרתי מיליארד.
אם לא שמעתם על פרסביופיה
ואתם חושבים,
"איפה שני מיליארד האנשים האלה?"
הנה רמז לפני שאני נכנס לפרטים.
זו הסיבה שאנשים לובשים
משקפי קריאה או עדשות דו-מוקדיות.
אני אתחיל בתיאור של ירידה ביכולת מיקוד
מה שמוביל לפרסביופיה.
כיילוד, הייתם מסוגלים להתמקד
למרחק של שישה וחצי סנטימטרים,
אם רציתם.
באמצע שנות ה -20,
נותר לכם בערך חצי מכוח המיקוד.
10 סנטימטרים בערך,
אבל קרוב מספיק מבלי
לשם לב להבדל.
בתחילת שנות ה -40,
הכי קרוב שאתם יכולים להתמקד
זה בערך 25 סנטימטרים,
אולי אפילו רחוק יותר.
ירידה ביכולת המיקוד
מעבר לנקודה זו
תתחיל להשפיע על משימות קרובות
כמו קריאה,
וכשתגיעו לגיל 60,
שום דבר במרחק של מטר
רדיוס ממכם יהיה ברור.
כרגע חלק מכם כנראה חושבים,
זה נשמע רע אבל הוא מתכוון
"אתם" במובן הפיגורטיבי,
רק לאנשים שבסופו של דבר עם פרסביופיה.
אבל לא, כשאני אומר "אתם", אני ממש מתכוון
לכל אחד מכם
יום אחד תהיו פרסביופים אם אתם לא כבר.
זה נשמע קצת מטריד.
אני רוצה להזכיר לכם שפרסבופיה
היתה איתנו במשך כל ההיסטוריה האנושית
ועשינו המון דברים שונים
כדי לנסות לתקן את זה.
אז כדי להתחיל, דמיינו
שאתם יושבים ליד שולחן העבודה וקוראים.
אם הייתם פרסביופים,
זה אולי נראה קצת משהו כזה.
כל דבר קרוב,
כמו המגזין, יהיה מטושטש.
עוברים לפתרונות.
ראשון, משקפי קריאה.
יש להם עדשות עם מוקד יחיד
מכוון כך שחפצים קרובים יבואו למוקד
אבל חפצים רחוקים בהכרח יוצאים ממיקוד,
כלומר צריך כל הזמן לעבור
בין להיות עם משקפיים או בלי.
כדי לפתור את הבעיה הזאת
בנג'מין פרנקלין המציא
מה שהוא קרא "משקפיים כפולים."
היום אנו קוראים לזה ביפוקלים,
ומה שהם נתנו לו לעשות זה
לראות רחוק כשהוא הסתכל למעלה
ולראות קרוב כשהוא הסתכל למטה.
היום יש לנו גם עדשות מתקדמות
אשר גם נפתרו מהקו
על-ידי מעבר חלק בכוח המוקד מלמעלה למטה.
החיסרון לשני אלה
הוא שאתם מאבדים את שדה הראייה
בכל מרחק נתון,
כי זה מתפצל מלמעלה למטה ככה.
כדי לראות למה זו בעיה,
תארו לעצמכם שאתם מטפסים
בסולם או במדרגות.
אתם מסתכלים למטה אבל זה מטושטש
למה שזה יהיה מטושטש?
ובכן, אתם מסתכלים למטה
וזה החלק הקרוב של העדשה
אבל הצעד הבא היה מעבר להישג יד,
שבעיניכם נחשב רחוק
הפתרון הבא שברצוני לציין הוא קצת פחות שכיח
אבל מופיע בעדשות מגע או ניתוחי לאסיק,
וזה נקרא מונו ראייה.
זה עובד על ידי הגדרת
העין הדומיננטית להתמקד הרחק
והעין השנייה להתמקד קרוב.
המוח שלכם עושה את העבודה
בחוכמה ומרכיב ביחד את
החלקים החדים ביותר מכל ראיה של עין,
אבל שתי העיניים רואות
דברים מעט שונים,
וזה הופך את זה לקשה יותר
לשפוט מרחקים.
אז איפה זה משאיר אותנו?
הגענו להרבה פתרונות
אבל אף אחד מהם לא ממש שחזר
התמקדות מחדש בצורה טבעית.
אף אחד מהם לא הרשה רק להסתכל על משהו
ולצפות שהוא יהיה בפוקוס
אבל למה?
ובכן, להסביר זאת
אנחנו רוצים להעיף מבט
באנטומיה של העין האנושית
החלק של העין שמאפשר לנו
להתמקד מחדש במרחקים שונים
נקראת העדשה הגבישית.
יש שרירים מסביב לעדשה
שיכולים לעוות אותה לצורות שונות,
ובזה משנה את עוצמת המיקוד שלו.
מה קורה כשמישהו הופך לפרסבופי?
מסתבר שהעדשה הגבישית מתקשה
עד כדי כך שהיא לא באמת משנה את הצורה יותר.
עכשיו, אם חושבים לאחור
על כל הפתרונות שרשמתי קודם לכן,
אנחנו יכולים לראות שלכולם משהו משותף
אבל לא עם העיניים שלנו,
וזה שכולם מאוד סטטיים.
זה כמו המקבילה האופטית
של פיראט עם רגל יתד.
מהו המקבילה האופטית של רגל תותבת מודרנית?
העשורים האחרונים ראו התקדמות המהירה
של מה שנקרא "עדשות מיקוד מתכוונות. "
ישנם מספר סוגים שונים.
עדשות אלברז מכאנית,
עדשות נוזליות מתעוותות
ועדשות גביש נוזלי שממותגות אלקטרונית.
עכשיו לאלה יש חסרונות משלהן,
אבל על מה שהם לא מוותרות
זה על החוויה החזותית.
שדה ראיה מלא הניתן לצפייה
חדה בכל מרחק רצוי.
בסדר, מצויין. העדשות שאנו צריכים
כבר קיימות.
הבעיה נפתרה, נכון?
לא כל כך מהר.
עדשות ממוקדות לפי דרישה
מוסיפות קצת מורכבות למשוואה.
לעדשות אין דרך לדעת
באיזה מרחק הן צריכות להיות ממוקדות.
מה שאנחנו צריכים הן משקפיים
שכאשר אתם מסתכלים רחוק,
חפצים רחוקים נראים חדים
וכשאתם מסתכלים קרוב,
האובייקטים הקרובים מגיעים לפוקוס
בשדה הראייה שלכם,
מבלי שתצטרכו לחשוב על זה.
מה שעבדתי עליו
בשנים האחרונות בסטנפורד
זה לבנות את האינטליגנציה המדויקת
סביב העדשות.
האב-טיפוס שלנו לווה טכנולוגיה
ממערכות המציאות הוירטואליות
כדי להעריך את מרחק המיקוד.
יש לנו עוקב עיניים שיכול להבחין
באיזה כיוון מתמקדים עינינו.
בשימוש בשניים כאלה, אנחנו יכולים
למדוד את כיוון המבט שלכם
כדי לקבל הערכת מיקוד.
רק ליתר בטיחות, כדי להגביר את המהימנות,
הוספנו גם חיישן מרחק.
החיישן הוא מצלמה שמסתכלת על העולם
ומדווח על מרחקים לאובייקטים.
שוב נוכל להשתמש בכיוון המבט שלכם
כדי לקבל אומדן מרחק
בפעם השנייה.
אז אנחנו נצרף את שני האומדנים האלה
ונעדכן את המיקוד המתכוונן של העדשה בהתאם.
הצעד הבא בשבילנו היה
לבדוק את המכשיר שלנו על אנשים
אז גייסנו כ-100 אנשים עם פרסבופיה
והיה עליהם לבדוק את המכשיר שלנו
בזמן שאנחנו מדדנו את הביצועים שלהם.
מה שראינו שכנע אותנו באותו הרגע
שאוטופוקלים יהיו העתיד.
המשתתפים שלנו יכולו לראות ביתר בהירות
הם יכולו להתמקד מהר יותר
והם חשבו שזה היתה
חווית התמקדות קלה וטובה יותר
מאשר התיקון הנוכחי שלהם.
במילים פשוטות, כשמדובר בראיה,
אוטופוקלים אינם מתפשרים
כמו תיקונים סטטיים שבשימוש היום
אבל אני לא רוצה להקדים את עצמי.
יש עוד הרבה עבודה לעמיתיי ולי לעשות.
למשל, המשקפיים שלנו קצת...
(צחוק)
מגושמות, אולי
וסיבה אחת לזה הוא שהשתמשנו ברכיבים כבדים
המיועדים לעתים קרובות
לשימוש מחקרי או לשימוש תעשייתי.
ובנוסף, אנחנו צריכים לקשור את כל הדברים
מכיוון שלאלגוריתמים הנוכחיים
למעקב אחר עיניים אין
את החוסן הדרוש לנו.
נתקדם,
כשאנחנו עוברים ממחקר לסטארט-up,
אנחנו מתכננים להפוך את העתיד לאוטופוקל
שיראה לבסוף קצת יותר כמו משקפיים רגילים.
כדי שזה יקרה, נצטרך לשפר משמעותית
את החוסן של פתרון מעקב העין שלנו.
נצטרך גם לשלב
אלקטרוניקה ועדשות קטנות ויעילות יותר.
כשזה נאמר, אפילו עם אב הטיפוס הנוכחי שלנו,
הראינו שהיום מיקוד העדשה בטכנולוגיית מידע
מסוגל לבצע ביצועים יותר טוב
מהצורה המסורתיות של תיקון סטטי.
אז זה רק עניין של זמן.
די ברור שבעתיד הקרוב,
במקום לדאוג באיזה זוג משקפיים להשתמש ומתי,
נוכל פשוט להתמקד בדברים החשובים.
תודה.
(מחיאות כפיים)