1
00:00:07,064 --> 00:00:09,094
אדם עלוב בשם אסטרגון,

2
00:00:09,094 --> 00:00:12,924
יושב ליד עץ בדמדומים
ונאבק להסיר את המגף שלו.

3
00:00:12,924 --> 00:00:14,804
מצטרף אליו במהרה חברו וולדימיר,

4
00:00:14,804 --> 00:00:17,104
שמזכיר לחבר החרד שלו

5
00:00:17,104 --> 00:00:20,564
שהם חייבים לחכות למישהו שנקרא גודו.

6
00:00:20,564 --> 00:00:23,964
כך מתחיל מחזור מעצבן בו השניים דנים

7
00:00:23,964 --> 00:00:26,484
מתי גודו יגיע, למה הם מחכים,

8
00:00:26,484 --> 00:00:29,794
ואם הם בכלל מחכים ליד העץ הנכון.

9
00:00:29,794 --> 00:00:32,994
מכאן והלאה, מחכים לגודו
רק נעשה מוזר יותר -

10
00:00:32,994 --> 00:00:35,504
אבל הוא נחשב מחזה ששינה

11
00:00:35,504 --> 00:00:37,634
את פני הדרמה המודרנית.

12
00:00:37,634 --> 00:00:41,963
הוא נכתב על ידי סמואל בקט בין 1949 ו 1955,

13
00:00:41,963 --> 00:00:45,623
והוא מציע שאלה פשוטה אבל מטרידה -

14
00:00:45,623 --> 00:00:49,873
מה הדמויות צריכות לעשות?

15
00:00:49,873 --> 00:00:52,963
אסטרגון: בוא לא נעשה כלום. זה בטוח יותר.

16
00:00:52,963 --> 00:00:56,663
וולדימיר: בוא נחכה ונראה מה הוא אומר.

17
00:00:56,663 --> 00:00:57,993
אסטרגון: מי?

18
00:00:57,993 --> 00:00:59,663
וולדימיר: גודו.

19
00:00:59,663 --> 00:01:01,693
אסטרגון: רעיון טוב.

20
00:01:01,693 --> 00:01:04,223
כזה דיאלוג קריפטי והגיון מעגלי

21
00:01:04,223 --> 00:01:07,163
הן תכונות עיקריות של תאטרון האבסורד,

22
00:01:07,163 --> 00:01:10,413
תנועה שעלתה אחרי מלחמת העולם השניה

23
00:01:10,413 --> 00:01:12,263
ומצאה אומנים נאבקים

24
00:01:12,263 --> 00:01:15,183
למצוא משמעות בהרס.

25
00:01:15,183 --> 00:01:19,343
ניתוח העלילה האבסורדית, הדמויות והשפה

26
00:01:19,343 --> 00:01:21,853
כדי לתשאל את המשמעות שלהם ולחלוק

27
00:01:21,853 --> 00:01:25,633
את חוסר הוודאות העמוקה שלהן על הבמה.

28
00:01:25,633 --> 00:01:27,613
אולי זה נשמע עגום,

29
00:01:27,613 --> 00:01:30,793
האבסורד מערבב
את חוסר האונים שלו עם ההומור.

30
00:01:30,793 --> 00:01:33,373
זה משתקף בגישה היחודית של בקט

31
00:01:33,373 --> 00:01:35,493
לג'אנר במחכים לגודו,

32
00:01:35,493 --> 00:01:39,633
שהוא מיתג "טרגדיה קומית בשתי מערכות."

33
00:01:39,633 --> 00:01:42,083
באופן טראגי, הדמויות נעולות

34
00:01:42,083 --> 00:01:45,203
בחידה קיומית: הם מחכים לשווא

35
00:01:45,203 --> 00:01:47,963
לדמות בלתי ידועה שתיתן להם תחושה של מטרה,

36
00:01:47,963 --> 00:01:49,863
אבל תחושת המטרה היחידה שלהם

37
00:01:49,863 --> 00:01:52,583
מגיעה מפעולת ההמתנה.

38
00:01:52,583 --> 00:01:55,263
בעוד הם מחכים, הם שוקעים לשעמום,

39
00:01:55,263 --> 00:02:00,253
מביעים אימה דתית ושוקלים התאבדות.

40
00:02:00,253 --> 00:02:03,683
אבל קומית, יש הומור שנון למצב הקשה שלהם,

41
00:02:03,683 --> 00:02:06,513
שעובר בשפה ובתנועות שלהם.

42
00:02:06,513 --> 00:02:09,733
התקשורת שלהם מלאה במשחקי מילים מוזרים,

43
00:02:09,733 --> 00:02:11,613
חזרה ודו משמעות,

44
00:02:11,613 --> 00:02:14,723
כמו גם בליצנות פיזית, שירה וריקוד,

45
00:02:14,725 --> 00:02:17,325
והחלפת כובעים תזזיתית.

46
00:02:17,325 --> 00:02:19,955
זה הרבה פעמים לא ברור אם הקהל אמור

47
00:02:19,955 --> 00:02:22,835
לצחוק או לבכות - או אם בקט ראה

48
00:02:22,835 --> 00:02:25,855
הבדל בין השניים.

49
00:02:25,855 --> 00:02:27,915
בקט נולד בדבלין, למד אנגלית,

50
00:02:27,915 --> 00:02:30,895
צרפתית ואיטלקית לפני שעבר לפריז,

51
00:02:30,895 --> 00:02:33,605
שם בילה את רוב חייו בכתיבת תאטרון,

52
00:02:33,605 --> 00:02:35,705
שירה ופרוזה.

53
00:02:35,705 --> 00:02:38,575
בעוד לבקט היתה כל חייו אהבה לשפה,

54
00:02:38,575 --> 00:02:42,575
הוא גם פינה מקום לשקט על ידי שילוב פערים,

55
00:02:42,575 --> 00:02:46,575
עצירות ורגעים של ריקנות בעבודה שלו.

56
00:02:46,575 --> 00:02:50,265
זו היתה תכונה מרכזית בסימן ההכר שלו

57
00:02:50,265 --> 00:02:53,155
קצב לא קבוע והומור שחור,

58
00:02:53,155 --> 00:02:56,405
שהפך לפופולרי דרך תאטרון האבסורד.

59
00:02:56,405 --> 00:02:58,885
הוא גם טיפח פרסונות מסתוריות,

60
00:02:58,885 --> 00:03:02,235
וסרב לאשר או לשלול כל ספקולציות

61
00:03:02,235 --> 00:03:04,585
בנוגע למשמעות עבודתו.

62
00:03:04,585 --> 00:03:06,175
זה גרם לקהלים להמשיך לנחש,

63
00:03:06,175 --> 00:03:09,395
והגדיל את הקסם של עולמות סוראליסטיים

64
00:03:09,395 --> 00:03:12,427
ודמויות אניגמטיות.

65
00:03:12,427 --> 00:03:15,287
חוסר כל משמעות ברורה הופכת את גודו

66
00:03:15,287 --> 00:03:17,547
לפתוח לגמרי לפרוש.

67
00:03:17,547 --> 00:03:20,767
מבקרים הציעו אין ספור משמעויות למחזה,

68
00:03:20,767 --> 00:03:24,387
וכתוצאה יש מחזור של דו משמעות והשערות

69
00:03:24,387 --> 00:03:27,627
שמשקפים את העלילה של הדרמה עצמה.

70
00:03:27,627 --> 00:03:30,727
הוא נקרא כאלגוריה של המלחמה הקרה,

71
00:03:30,727 --> 00:03:33,217
ההתנגדות הצרפתית,

72
00:03:33,217 --> 00:03:36,227
והקולוניזציה הבריטית של אירלנד.

73
00:03:36,227 --> 00:03:38,317
הדינמיקה של שני הפרוטגוניסטים

74
00:03:38,317 --> 00:03:40,467
הציתה גם וויכוח סוער.

75
00:03:40,467 --> 00:03:43,307
הם נקראו כשורדים של האפוקליפסה,

76
00:03:43,307 --> 00:03:45,817
זוג מזדקן, שני חברים אימפוטנטים,

77
00:03:45,817 --> 00:03:51,537
ואפילו כפרסונליזציה
של האגו והאיד של פרויד.

78
00:03:51,537 --> 00:03:53,707
באופן מפורסם, בקט אמר
שהדבר היחיד שהיה יכול

79
00:03:53,707 --> 00:03:56,707
להיות בטוח בו היה שוולדימיר ואסטרגון

80
00:03:56,707 --> 00:03:59,667
חבשו "כובעי מגבעת עגולים."

81
00:03:59,667 --> 00:04:02,567
כמו ההשערה הקריטית והעלילה המתערבת,

82
00:04:02,567 --> 00:04:05,227
השפה שלהם הרבה פעמים
הלכה במעגלים כשהשניים

83
00:04:05,235 --> 00:04:08,405
התווכחו ורטנו, איבדו את קו המחשבה,

84
00:04:08,405 --> 00:04:11,285
והמשיכו בדיוק מאיפה שהפסיקו;

85
00:04:11,285 --> 00:04:14,335
וולדימיר: אולי נוכל להתחיל מהתחלה

86
00:04:14,335 --> 00:04:16,475
אסטרגון: זה צריך להיות קל

87
00:04:16,475 --> 00:04:19,395
וולדימיר: זו ההתחלה שקשה

88
00:04:19,395 --> 00:04:21,815
אסרטגון: אתה יכול להתחיל מכל דבר

89
00:04:21,815 --> 00:04:24,285
וולדימיר: כן, אבל אתה צריך לבחור.

90
00:04:24,285 --> 00:04:28,175
בקט מזכיר לנו שממש כמו חיינו היומיומיים,

91
00:04:28,175 --> 00:04:31,245
העולם על הבמה לא תמיד הגיוני.

92
00:04:31,245 --> 00:04:34,925
הוא יכול לחקור גם
את המציאות וגם את הדמיון,

93
00:04:34,925 --> 00:04:37,025
המוכר והמוזר.

94
00:04:37,025 --> 00:04:40,555
ולמרות שנרטיב נקי עדיין מושך,

95
00:04:40,555 --> 00:04:45,575
התאטרון הכי טוב גורם לנו לחשוב -- ולחכות.