ב 1943 מטוסים של בעלות הברית שטפו מעל גרמניה הנאצית, והמטירו עשרות אלפי עלונים על האנשים למטה. הם נכתבו על ידי גרמנים אנונימיים, העלונים דחקו בקוראים להתנגד להיטלר, ללחום בעוז על עתידם -- ולעולם לא לאבד תקווה. הקריאה שלהם לפעולה הדהדה בבתים ובעסקים -- וחדשות על המסר שלהם אפילו הגיעו למחנות ריכוז ולבתי כלא. רק אחרי שהמלחמה נגמרה זהות הכותבים, הסיפורים, והגורל הטראגי יצאו לאור. כשהיטלר תפס את השלטון 10 שנים קודם לכן, האנס וסופי שול היו בני עשרה בעיר פורשטנברג. באותו זמן, פחד, תעמולה, ומעקב שמרו על כל הפנים של חייהם של משפחת שול ומליוני גרמנים אחרים תחת שליטה נאצית. הממשל התמקד במיוחד באנשים צעירים, הקים מוסדות כדי לנטר את ההתנהגות שלהם ולמשטר את מחשבותיהם. כמו בני עשרה, האנס היה חבר בנוער היטלר וסופי הצטרפה לליגה לבנות גרמניות. האנס עלה בדרגות ופיקח על האימון והאינדוקטרינציה של צעירים אחרים. ב 1936, הוא נבחר לשאת את הדגל בעצרת ארצית. אבל כשהוא חזה בקנאות של הרטוריקה הנאצית, הוא החל לפקפק בה בפעם הראשונה. בינתיים, סופי החלה גם היא לפקפק במידע שנתנו לה. ההורים שלהם רוברט ומגדלנה, שפחדו שהם מאבדים את ילדיהם לאידיאולוגיה הנאצית, עודדו את ההתנהגויות האלו. בבית, רוברט ומגדלנה הקשיבו לתחנות רדיו נוכריות שהממשל לא עודד בתחילה, ואז אסר. בעוד הממשל הוציא שידורים לאומיים שדחו את הזוועות הנאציות, השולים למדו את האמת המטרידה. ועדיין, הם היו נתונים לחוקי החיים בגרמניה של היטלר. אחרי פרוץ המלחמה, סופי עבדה בחוסר רצון עבור המאמץ הלאומי, והאנס היה חייב לקבל חובות צבאיות בעודו בבית ספר לרפואה במינכן. אז האנס פגש את כריסטוף פרובסט, ווילי גראף ואלכסנדר שמורל. יום אחרי יום, כולם נבחלו יותר מהאידיאולוגיה הנאצית. הם השתוקקו לחלוק את הדעות שלהם. אבל איך יוכלו להפיץ אותן, כשהיה בלתי אפשרי לדעת במי לבטוח? וכך, החברים החליטו להתמרד באופן אנונימי. הם אספו כסף וקנו חומרי דפוס. מכר הרשה להם להשתמש במרתף תחת הסטודיו שלו. בחשאי, הם החלו לכתוב את המסר שלהם. ביוני 1942, עלונים אנטי נאציים מסתוריים החלו להופיע בכל רחבי מינכן. הם היו חתומים: הורד הלבן. העלונים הראשונים התכחשו להיטלר וקראו לגרמנים לחבל במאמץ המלחמתי: "אמצו התנגדות פסיבית... חסמו את הפעולה של מכונת המלחמה האתאיסטית הזו לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שהעיר האחרונה תהפוך לערמת הריסות... לפני שהנוער האחרון של המדינה שלנו ידמם למוות... אל תשכחו שכל אחד מקבל את הממשל שמגיע לו!" בזמן בו הערות סרקסטיות יכלו להחשב כבגידה, השפה הזו היתה ללא תקדים. היא נכתבה בעיקר על ידי האנס שול. ב 1942, סופי הגיעה למינכן ללא ידיעה על מעשיו של אחיה. היא פגשה במהרה את העלונים בבית הספר. אבל רק כשגילתה עדויות בחדרו של האנס היא הבינה מי כתב אותם. השוק שלה התחלף במהירות להחלטה: היא רצתה להשתתף. לשני האחים, הגיע הזמן להגביר את הזעם שרתח בהם שנים. מיוני 1942 עד פברואר 1943, הקבוצה עבדה ללא לאות. בעוד הגסטאפו חיפש רמזים, הורד הלבן היו כל הזמן ערניים. המלחמה המשיכה, הרגולציות הודקו, ומינכן סבלה מפשיטות. אבל הורד הלבן נכנסו עמוק יותר למזימה. הם ציירו גרפיטי על בניינים ועלו על רכבות מלאות בגסטפו. בחורף 1942, האנס עשה מסע בוגדני לגבול הצ'כוסלובקי כדי לפגוש מורדים אנטי נאציים. ב 18 בפברואר, 1943, סופי והאנס הביאו מזוודה של עלונים לאוניברסיטה שלהם. שומר הבחין במה שעשו ודיווח עליהם לגסטפו. שנייהם דחו ברוגע את ההאשמות -- עד שהמשטרה אספה את כל העלונים ושמה אותם חזרה במזוודה הריקה, לשם התאימו בדיוק. כשהאנס וסופי הודו, הם מיד הובלו לבית המשפט ונידונו למוות בגיליוטינה. למרות חקירות אכזריות, השניים סרבו לבגוד בשותפיהם. לפני ההוצאה להורג, סופי הכריזה על הזעם שלה למדינה ולארץ שלה. אבל היא גם דיברה על עתיד מלא תקווה יותר: "איך אנחנו יכולים לצפות שהצדק ישגשג כשאין כמעט אף אחד שמוכן לוותר על עצמו אישית למטרה צודקת? יום כזה יפה ושמשי, ואני חייבת ללכת, אבל מה המוות שלי משנה, אם דרכנו, אלפי אנשים מתעוררים ויוצאים לפעולה?"