איך להיות חופשיים מאגו
5 בנובמבר 2024
(עם כתוביות)
[מוג'י] האם אני יכול פשוט לקרוא את זה?
[שואל 1] כן.
[מ.] את כותבת, 'גורוג'י היקר,
אני מתביישת ומפחדת מדי
לדבר איתך.
אני לא יודעת איך להתבונן בריחוק.
אני לא יודעת איך להיות מודעת
שאני מודעת.
אני עדיין רואה את זהות ה-'אני' הזו כאמיתית.
בבקשה עזור לי'.
זה דבר מאוד מאוד כנה.
הלוואי ואנשים היו כותבים יותר ככה.
רק רוצה לומר,
כי יש אנשים,
שמתאפקים ולא אומרים.
אז אני מעריך שאת יכולה להגיד את זה,
כי אז יש לי הזדמנות
לחלוק עמך בצורה פשוטה.
'אני לא יודעת איך להתבונן
בריחוק'.
למעשה, אנחנו מתבוננים בריחוק
בהרבה דברים,
אם הם לא חשובים לך,
את מבינה?
אם הדברים לא חשובים לך,
את עדיין רואה אותם,
אבל דעתך אינה מוסחת מהם.
עבור כולם, זה אותו דבר.
אז זה החלק הראשון.
אין דבר כזה
שמישהו לא מתבונן בריחוק.
נניח שכל מה שאת רואה,
כל מצב שהיה לך,
היית צריכה לזכור.
זה פשוט חי בך.
היינו משתגעים לגמרי.
אף אחד לא יכול לעשות זאת.
יש את המנגנון
של המצב הטבעי האמיתי שלנו.
הוא עובד כל הזמן כדי...
כאילו את יכולה לעבור כאן,
ללכת לשם.
את לא צריכה לשים לב לכל צעד,
או לשים לב להכל.
את פוגשת אדם.
אומרת, 'שלום, שלום. בוקר טוב'.
את עוברת. את לא צריכה לשמור על זה.
אז ניתוק-ריחוק טבעי
מתפקד בתוכנו.
זה כבר שם, הריחוק.
אם לא היינו מסוגלים להתנתק
ובכל זאת אנחנו תופשים,
היינו בצרות.
אז, קודם כל , דעי שזה טבעי,
שאת פוגשת אנשים...
הדברים שחשובים לך,
שאת מתחילה להיקשר אליהם יותר.
כאילו, יש לזה משמעות,
ולכן אני צריכה לזכור את הדבר הזה.
אז זה כמעט כאילו,
את מצלמת סוג של תמונה
באופן פנימי כלשהו.
זה כאילו, הדבר הזה משנה.
אז זה הופך להיות חשוב.
אז ככה, כשאת אומרת,
'אני לא יודעת איך להתבונן
בריחוק',
אם אני אומר,
אבל את עושה את זה בכל מקרה
עם הרבה דברים.
אם אעבור מהחזית
כאן לאחור,
ואומר לכולם,
בזמן שאנחנו עוברים,
היו מנותקים מהכל,
אז זה יהפוך לבעיה,
כי זה הופך את זה לדבר מוזר.
כי באופן טבעי
את מנותקת מדברים.
את באה לסטסנג
ואני מלמד אותך משהו
הרבה יותר חזק.
להביא מודעות למשהו
שכבר טבעי עבורך.
אבל אני רוצה שזה יהיה טבעי עבורך,
גם עם הדברים שחשובים.
[ש.1] כן, זו הבעיה שלי.
[מוג'י] כן, כן, כן.
זו בעיה לכולם.
עם דברים שלא חשובים,
אין בעיות.
אתה אפילו לא צריך להגיד,
'אני הולך להיות מנותק מזה'.
אתה אפילו לא צריך להגיד את זה.
אתה לא צריך לחשוב.
אתה רק חושים, עיניים, חיים.
אתה פוגש את הדברים האלה.
שום דבר. פשוט תעבור דרכם.
אתה שומר על שלוותך.
אבל לגבי הדברים שאתה אומר שחשובים...
ומה גורם להם להיות חשובים?
בוא נאט קצת את הקצב ונאמר,
מה גורם לדברים מסוימים להיות חשובים?
זו שאלה פתוחה.
למה הם חשובים?
מערכת יחסים כלשהי, רעיונות אחדים כמו,
'בסדר, זו המשפחה שלי, זו העבודה שלי,
זו מערכת היחסים שלי'.
והדברים האלה חשובים.
אז אם מערכת היחסים של מישהו אחר
בבעיה,
זו לא בעיה עבורך.
אבל אם יש לך בעיה בזוגיות,
זה חשוב לך.
אז מהו הדבר הזה שאני מדבר עליו?
'התבונן בריחוק'.
זה רק צעד קטן קדימה
ממה שאני אומר,
אתה עובר דרך,
אתה מנותק באופן טבעי בכל מקרה.
על מה אני מבקש,
ללמוד להתבונן בניתוק-ריחוק,
זה להביא את הריחוק הזה...
כי מה שזה לא יהיה שאת רואה,
שום דבר לא נדבק, למעשה.
דבר טבעי.
אבל כשדברים חשובים,
מערכת היחסים שלך, מה שאת רוצה,
העבודה שלך וכן הלאה,
זה יוצר מבנה בראש שלך
ואת צריכה לדאוג לזה.
אז אני לא נכנס לכל הדברים האלה.
אני אומר,
בסדר, מה זו צמידות, זה ל...
אני רוצה שתהיי מודעת
למרחב בתוכך,
שלא משתנה
על ידי כל מה שקורה סביבך.
זה חי.
זה לא מת, אבל זה לא,
זה לא צמוד כל כך
לתוצאות של הדברים בצורה עמוקה.
אני לא יודע אם אני מנסח את זה נכון.
אני מנסה למצוא דוגמה.
[ש.1] אני מרגישה שאין מקום.
זה רק המיינד והזהות.
[מוג'י] אוקיי, אם את מסוגלת לראות את המיינד,
את בטח מסתכלת מאיזה שהוא
מקום שהוא לא מיינד (שלא אכפת לו).
זה נכון לכולם.
פשוט אתה לא מודעת
לכך שזה ככה.
למעשה, מה שאני אומר הוא
למעשה נכון כל כך עבורך,
כשאת מודעת לזה.
ובגדול, ההדרכות
והתרגול של מה שאנחנו עושים כאן
זה לגרום לך להיות מודעת יותר
למשהו בך
שאת לא כל כך מודעת אליו.
עבור כולם, בעצם.
ובגלל שאנחנו לא מודעים
במקום שאנחנו צריכים להיות מודעים
להוויה הפנימית ביותר שלנו...
את לא יכולה לראות את זה.
זה העניין השני.
את כל השאר את יכולה לראות.
כל מערכת יחסים, כל חפץ את יכולה לראות.
כל מחשבה שאת זוכרת,
את יכולה לחשוב.
הם כולם נקראים 'אחר'.
כל מה שאת יכולה לראות.
אבל את העצמי שלך את לא יכולה לראות!
[מ.] את מבינה את זה?
[ש.1] כן.
[מ.] את יכולה לומר,
'הו, זה הגוף שלי. זו הטבעת שלי.
זה הבית שלי. זו המכונית שלי'.
'שלי, שלי, שלי. זה שייך לי'.
'שלי, שלי, שלי.'
הכל שייך לך.
'זו המשפחה שלי. זו אמא שלי.
זה הבית שלי.
זו המדינה שלי. זה הדרכון שלי.
זו תעודת הלידה שלי'.
כולם 'שלי', כלומר הם שייכים לך.
אבל האם את יכולה להגיד,
זה ה-'שלי', שלי? זה ה-'אני' שלי?
את לא יכולה להגיד, 'זה ה-'שלי', שלי'.
מדוע?
[ש.1] כי אני לא יכולה לראות את זה.
[מ.] כן, כן.
אז בגלל שאת לא יכולה לראות את זה,
[מ.] האם זה אומר שזה לא שם?
[ש.1] לא.
[מ.] נכון. אז יש משהו בעולם,
את הכל אתה יכול לראות,
אבל יש משהו שאתה לא יכול לראות.
את הכל את יכולה לראות,
אבל יש משהו שאת לא יכולה לראות.
ובכל זאת אתה לא יכול להכחיש שזה אמיתי,
נכון?
את יודעת שאת הנך.
עכשיו, אני הולך להתקרב קצת יותר
לתחושה הזו ש-'כן, אני יודעת שאני הווה׳.
הדבר הזה שאת לא יכולה לראות,
שאת אומרת, 'את יודעת שזה כאן',
זאת אומרת, זו העובדה הראשונה,
כי אם זה לא כאן,
שום דבר אחר לא כאן, נכון?
[מוג'י] אבל אי אפשר לראות את זה, כן?
בסדר, אז חזרנו לנקודה הזו.
כל דבר את יכולה לראות, הכל;
המחשבות, הרגשות שלך,
חפצים, אנשים, הרגשות שלך,
את כל הדברים האלה את יכולה לראות.
את אפילו יכולה לראות
את איכות הראייה שלך, הלא כך?
אז אם את הולכת לאופטיקאי
והוא אומר,
'את יכולה להגיד לי משהו,
למה באת לכאן?'
את אומרת, 'למעשה, אני לא מסוגלת לראות
או להתמקד בדברים כל כך טוב'.
הוא אומר, 'בשתי העיניים?'
את אומרת, 'לא, לא, בעין ימין'.
'בסדר, ספרי לי משהו.'
את אומרת, 'בעין שמאל, אני יכולה לראות
אולי 80% ממה שצריך להיות,
אבל בעין ימין זה בערך 50%'.
אז בטח יש משהו שרואה את הראייה,
נכון?
היכולת קיימת.
את לא צריכה לשאול אף אחד.
את יכולה לראות, כן, משהו מודע
שאפילו הראייה לא מתפקדת היטב.
אז חייב להיות משהו אפילו מאחורי הראייה.
בסדר?
את גם מודעת לתחושות,
לרגשות, לתחושת הזמן.
אם מישהו אמר,
'אתמול קרה משהו',
את מודעת למה המשמעות של זה.
לכל דבר את מודעת.
כל דבר את יכולה לראות.
[מ.] אבל את העצמי שלך, את יכולה לראות?
[ש.1] לא.
[מוג'י] מדוע?
את הגוף שלך את יכולה לראות.
את הגוף שלך את יכולה לראות.
את יכולה לראות את החיוך שלך.
את יכולה לראות את הגוף שלך.
את יכולה לראות הכל.
אבל את העצמי שלך?
[מ.] האם לראות את הגוף שלך זה כמו [לראות] את העצמי שלך?
[ש.1] לא.
[מוג'י] למה לא?
[ש.1] כי משהו מודע לגוף.
[מ.] כן, משהו מודע לגוף.
את המשהו הזה שמודע לגוף
לא ניתן לראות.
[מ.] זה מה שאת אומרת, נכון?
[ש.1] כן.
[מ.] האם זה יכול לראות מחלה?
זה יכול לדעת, 'אני לא מרגישה טוב'.
'אני לא מרגישה...'
זה מכיר רגשות.
'אני מרגישה קצת לא בנוח'.
זה רואה הכל.
אבל את עצמו הוא לא יכול לראות.
את אומרת את זה, לא? כן.
למה זה יכול לראות הכל,
אבל זה לא יכול לראות את עצמו?
[ש.1] את זה אני לא יודעת.
[מ.] הדבר הזה שלא יכול...
את יכולה לראות הכל,
אבל את לא יכולה לראות את העצמי שלך.
זה שאת לא יכולה לראות,
ועם זאת את לא יכולה להכחיש,
זה העצמי שלך.
את הכל את יכולה לראות,
הרגשות, המחשבות שלך,
ותפקוד האינטלקט.
את הכל את יכולה לראות.
אבל את מה שרואה אותם,
את אומרת, 'אני יכולה לראות'.
זה בערך,
המילה 'אני' שמייצגת את הדבר הזה,
אבל אי אפשר לראות את זה.
אפילו אמא שלך יכולה לבוא ולהגיד,
'יקירתי, נחמד לראות אותך'.
[מ.] מהו ה-'אתה' שהיא רואה?
[ש.1] הגוף.
[מ.] הגוף. והיא רואה את החיבה שלה,
הזיכרון שלה ממך.
את כל זה היא תופשת כאת.
'יקירתי,איזה יופי. איפה היית?
הרבה זמן לא ראיתי אותך'.
אז כשמישהו אומר,
'טוב לראות אותך. איפה היית?'
'עלית או ירדת קצת במשקל',
כל זה קשור למה?
[ש.1] למראה שלנו.
[מ.] לצורה ולמראה שלך, בסדר.
[ מוג'י] אז, האם היא יכולה לראות אותך?
האם את יכולה לראות 'אותך'?
זה מפחיד?
[ש.1] לא, זה לא מפחיד, אבל זה...
משהו חסר, או מרגיש כאילו...
[מוג'י] בסדר, קחי רגע
לחשוב על מה חסר.
אינך יכולה לראות את האני האמיתי שלך.
גם אני לא יכול לראות את האני האמיתי שלי.
מדוע?
כי זה לא חפץ.
זו אפילו לא מחשבה.
[ש.1] אבל אתה אומר להישאר ככה. אבל...
[שואלת 1 צוחקת]
[מ.] ובכן. בסדר. בסדר, תודה.
אני אומר להישאר ככה. מדוע?
כי קודם כל,
את מדמיינת שמשהו אחר הוא העצמי שלך.
את קוראת לעצמך אישה, בת,
את מהארץ הזאת.
"ההורים שלי, אני..."
מה שזה לא יהיה. ככה.
אז אנחנו רגילים לשייך איכות כלשהי
כמייצגת אותך.
אבל למעשה, את קודמת לזה,
במקום הטהור.
זה המודע, האומר...
אתה מדבר בטלפון,
'אני בן 27. יש לי שני ילדים.
אני נשוי. אני גר במקום הזה'.
האחד הזה, הוא מה?
[ש.1] אדם.
[מ.] זה האדם.
[מ.] האדם והעצמי,
העצמי האמיתי, האם זה אותו דבר?
[ש.1] לא.
[מ.] האם זה מביא לתחושת אי נוחות?
[ש.1] לא.
[מ.] לא. לא.
[מ.] כי אין שום דבר
שאת צריכה לעשות כדי לדעת זאת.
משהו יודע.
ובכל זאת רוב האנשים בעולם
מעולם לא הסתכלו באופן כזה.
הם אפילו לא חשבו על זה,
כי העולם שלך מתחיל באישיות שלך.
אם אני מעסיק אותך, אני מסתכל עליך, אני מראיין,
אני אומר, ספרי לי על עצמך.
את אומרת, 'למדתי את הדבר הזה והזה באוניברסיטה.
חייתי זמן מה בדרום אפריקה.
טיילתי'.
מידע.
מידע לא יכול להיות את.
זה על האישיות שלך.
כלומר, מהי האישיות?
[ש.1] הזהות הזו היא האישיות.
[מ.] כן, כן.
[מ.] האם את יכולה לראות את האדם עם הזהות?
[ש.] כן.
[מוג'י] איך הוא נראה?
[ש.1] קצת דחיסות, קצת צמידות.
[מוג'י] כן.
[מ.] צמידות.
[ש.1] לרעיונות.
[מוג'י] כן. צמידות לכמה רעיונות, בסדר?
אבל האדם הוא גם רעיון.
[ש.1] זו הבעיה,
כי הוא מורגש באמת כאמיתי. אז כן.
[מ.] כי זו הרגשת ה-'אני' בך,
ה-'אני' הזה, שאומר, 'אני רואה, אני חושב, אני...'
דה, דה, דה.
מי זה ה-'אני' שחושב?
אנחנו לא בטוחים
אם זה האדם או העצמי האמיתי?
'אני רוצה.'
'כן, אני יודע.'
מי הוא ה-'אני' שיודע?
האם הוא אישי או לא אישי?
[ש.1] אישי.
[מוג'י] הוא אישי. בסדר, טוב!
[מוג'י] מה רואה שהוא לא אישי?
[ש.1] אני לא יודעת מה.
אני יודעת שמשהו רואה אבל...
[מ.] כן. זו אותה תשובה.
כבר נתת את התשובה.
אי אפשר לראות את זה.
אז זו התגלית הכי חשובה,
כי עד שאתה באמת מבין את זה
ויודע את זה,
אתה רואה את עצמך כאובייקט,
התופס אובייקט אחר.
האובייקט הוא דמות האדם שלך.
וזה בסדר, זה בסדר.
אלוהים עשה זאת כך.
שגם אנחנו נהיה מושלכים
לתוך עולם המחשבה,
הרגשות והאסוציאציה,
ונאמר 'זה אני'.
לִזְמַן מַה.
אבל עם ה'אני' הזה, שעובד כאדם,
העולם שלו והוא עצמו לעולם אינם יציבים,
כי יש לזה זהות.
האם זהות האדם
תמיד יציבה? לא, לא.
אבל זה מנסה עם הכל
לומר שהוא כן יציב.
כי יציב פירושו, זה חכם, זה אמיתי.
זה אמין. זה עקבי.
אני רק מדבר על זה.
אבל אני מצביע על ידיעה עמוקה יותר
מאחורי האדם הזה,
שמכירה את האדם,
שרואה את האדם. בְּסֵדֶר?
זה שמודע לאדם,
אתה איתי?
האם זה קשור לאדם,
או שהאדם קשור אליו?
קחו רגע.
[ש.1] זה לא בצמידות.
[מוג'י] לא בצמידות.
[מ.] האם הוא סובל מכך שהוא לא בצמידות?
[ש.1] לא.
[שואלת 1 צוחקת]
[מ.] אבל הייתי חייב לחקור אותך,
כדי שתוכלי לסגת למקום ההוא,
ולומר, 'זה לא בצמידות׳.
כי המקום ממנו אנחנו מתפקדים, בדרך כלל,
הוא מתוך זהות האדם,
אשר נמצא בצמידות.
שאוהב ולא אוהב.
שרוצה ולא רוצה.
שחושב כך וחושב אחרת.
והרבה מאוד נמצא בתפקוד
של תפיסה וחיים, לא?
אז מה שאני משתף זה,
שזה בסדר.
אבל אם אתה מודע לעצמך רק
כאדם, עם עולמו,
לעולם לא תהיה מאושר לגמרי.
כי זה לא יציב.
היום, 'אה, אני כל כך שמח. אני כל כך...
הו, כל כך נפלא!'
מחר אני רואה אותך...
[ מוג'י מחקה תסכול]
אני רואה אותך. אני אומר, מיה, מה קורה?
'זה בסדר, אני לא רוצה לדבר על זה.'
[מ.] מי זה, מי מדבר? האדם, לא ?
[ש.1] כן.
[מ.] מה אומר העצמי?
מה אומר האני האמיתי?
[מוג'י] האם זה חשוב בכלל?
[ש.1] לא.
[מ.] לא. האם העצמי חשוב?
[ש.1] לא.
[מ.] זה לא חשוב? בְּסֵדֶר.
[ש.1] לא.
[מ.] האם זה אומר שזה לא טוב?
זה לא משמעותי?
העצמי לא חשוב?
זה לא חשוב?
בסדר, אם כך מה המטרה
של הקיום?
אם דברים אחרים אחרי זה חשובים,
כמו האדם;
זהות אישית חשובה,
העולם האישי חשוב,
אישית חשובה.
אבל זה שמגיע לפני כל זה,
שאי אפשר להסיר,
האם ניתן להרוג את העצמי? לֹא.
ואת אומרת, אני די אוהבת את זה, למעשה,
'זה לא חשוב'. בְּסֵדֶר?
[מוג'י] מה חשוב?
[ש.1] אני מרגישה שחשוב לעשות את התרגיל הזה.
[מוג'י] כן.
[מוג'י] למה זה חשוב, התרגיל?
[ש.1] להתייצב בזה.
[מוג'י] כן.
[מוג'י] האם זה העצמי, העצמי הפנימי ביותר,
שחייב להתייצב ,
או שמשהו אחר חייב להתייצב?
[ש.1] משהו אחר.
[מוג'י] נכון.
[מוג'י] למה זה צריך להתייצב,
המשהו האחר?
[ש.1] כי...
כדי לא להימשך להזדהות.
[מ.] כן. מה זה שנמשך
לתוך הזדהות, האם זה העצמי?
[ש.1] תשומת לב.
[מ.] תשומת לב. תשומת הלב נמשכת.
[מוג'י] אז תשומת הלב חשובה מאוד.
[ש.1] כן.
[מוג'י] כאשר תשומת הלב
נמשכת להזדהות,
מה מכיר אותה בצורה הכי עמוקה;
תשומת הלב , המיינד, האדם,
או העצמי הפנימי ביותר?
[ש.1] העצמי . העצמי הכי פנימי.
[מוג'י] העצמי .
[מוג'י] האם זה סובל?
[ש.1] לא.
[מוג'י] לא. בכל זאת זה חשוב,
כי כל פעם שתשומת הלב
יוצאת ושוכחת את עצמה,
[מ.] שוכחת מאיפה זה בא.
[ש.1] כן. [צוחקת]
[מ.] בכל פעם שתשומת הלב יוצאת,
מתערבת בהשלכות שלה,
זה גורם לכאב מסוים.
זה יוצר סוג של עולם,
זה יוצר רגש,
זה יוצר עליות ומורדות, כמו זה.
ומשהו מוטרד מזה.
[מ.] אולי האדם מוטרד מזה.
[ש.1] כן.
[מ.] ובעולם שלנו,
הכל הוא בגלל האדם.
זה האדם שלוקח
אדם אחר לבית המשפט.
זה האדם שמנצח או מפסיד.
מה עם העצמי?
[ש.1] כלום. [צוחקת]
[מ.] האם חשוב לדעת זאת?
[ש.1] כן.
[מ.] כן.
[מ.] בסדר, אז כשאנחנו מדברים על...
אני אחזור למכתב שלך עכשיו.
את אומרת, 'אני לא יודעת
איך להתבונן בריחוק.
האם העצמי צריך לדעת,
איך להתבונן בניתוק?
[השואלת מנידה בראשה, לא]
[מוג'י] למה?
[ש.1] זה לא צריך כלום.
[מוג'י] זה לא צריך כלום.
ובכל זאת הכל ידוע לו.
משחק המיינד,
או 'דה-דה-דה-דה', זה יודע,
[ מוג׳י ] אבל זה לא מושפע.
[ש.1] לא.
[מ.] יש קשר בין
תחושת האדם והאני הפנימי.
[ש.1] כן.
[מוג'י] כן.
[מ.] כאשר האדם,
שאינו יכול להתקיים בלי האני הפנימי,
כשהוא מגיע למצבים של בלבול וכאב,
אם הוא לא מגלה את השורש שלו בתור העצמי הפנימי,
[מ.] זה משייט הלאה ויכולות לבוא צרות.
[ש.1] כן.
[מ.] בעיות נפשיות יכולות לבוא.
מחלה יכולה לבוא.
כעס יכול לבוא.
הפחד מגיע. הכל מגיע.
אז זה מאוד חשוב,
שהתחושה האישית הזו
תהפוך מודעת לשורשה.
[ש.1] כן, וכשאני מנסה לעשות את התרגיל הזה,
[מ.] כן.
[ש.1] אני לא יכולה להגיע לזה.
[מ.] מי עושה את התרגיל?
[ש.1] כן, זה המיינד והאדם.
[מ.] המיינד עושה.
[ש.1] וזה שרוצה להפסיק לסבול.
[מ.] נכון.
[מוג'י] מה יודע את זה ?
מה מודע לכך?
האם זה האדם-מיינד או העצמי הפנימי?
[ש.1] העצמי הפנימי.
[מ.] כן. האם האני הפנימי מוטרד?
[ש.1] לא.
[מ.] ובכל זאת, התרגיל טוב,
כי זו היוגה האמיתית .
יוגה פירושה ההתכנסות
לתוך אחדות,
שבו תחושת האדם הנפרד
צריכה לגלות מחדש את השורש שלה.
האדם לא יכול לחיות בעצמו .
גם כשהוא לא מודע לעצמי,
זה עדיין מגיע מהעצמי.
אז במידה רבה הביטוי האנושי
של תודעת העצמי
מודע לעצמו כאדם.
וכך זה יכול להימשך על פני חיים שלמים,
בחיי האדם,
חי את האדם,
כי זה עולם גדול, החלומות שלו,
ו'אני צריך ללכת לעשות את זה,
אני אוהב את זה, אני לא אוהב את זה' , ודה דה דה.
אולי חיים אחרי חיים.
״את החיים האלה אני אוהב, אני אוהב גלידה.
הייתי מת על גלידה'.
החיים הבאים, 'אני לא סובל גלידה'.
שום דבר לא עקבי בזה.
מלבד זה שזה לא יכול להתקיים
בלי העצמי האמיתי.
ויש לזה גם אינטליגנציה.
אז, כשזה קורה לעצמי האישי הזה,
משום מה,
זה נמשך לגלות את זה.
אולי זה סובל מספיק בעולם
והוא רוצה למצוא לזה פתרון.
והפתרון היציב היחיד
זה לגלות מאיפה זה בא,
ושהמקום ממנו הוא מגיע והוא עצמו,
הם אחד.
זהו החיפוש של החיים.
כי כל היצורים שאינם מודעים
לאחדות זו עם העצמי,
כולם סובלים.
לכולם יש בעיות. את מבינה?
אז זו המטרה של הסטסנג שלנו,
שהתודעה,
בדמות אדם,
נמשכת לשורש שלה,
ולא רק נמשכת
לעולם שמולה.
וכך התרגיל הזה , כמו הריחוק,
כלומר שכל מה שקורה,
ללכת בעולם, לעשות,
זה, והדימוי העצמי,
דימוי עצמי, הערכה עצמית,
כל זה הוא משחק של המיינד,
משחק במצבי המיינד האלה, לא?
וזה חייב להתגלות
שכל המצבים, בסדר? משתנים
וזה יכול להיות עד להם,
הוא יכול להתבונן בהם, מבלי להיות הם.
למעשה, אתה יכול לראות משהו,
רק כי אתה לא זה, בעצם.
ושיש יכולת,
אפילו באדם, להתבונן,
ובהתבוננות בהם זה יודע
שזה לא הם.
והמאפיין הזה הוא כמו ההורה שלו.
את מבינה, האדם,
המאפיין של הסתכלות וגילוי,
ש"כל מה שאני רואה הוא רק התרשמות,
מחשבה, תחושה,
אבל זה לא מה שאני'.
זה נקרא 'התעוררות'.
זה להתעורר לעובדה ש,
שום דבר בחוץ
שמגיע דרך המוח או החושים,
שום דבר מזה לא יכול להיות מהותי עבורי.
הכל משתנה.
ואפילו אני כאדם
שמתבונן ויודע זאת,
הוא כמו על סף, הדרך הזו - עולם,
בדרך הזו - אל תהום העצמי.
כי יש לו יכולת
שכשזה מתבונן,
וזה לא מזדהה עם מה שהוא רואה,
או מה שחווה, בסדר?
וכל דבר בא כאילו, החיים אומרים,
'הדבר הזה והדבר הזה'.
וזה אומר,
״לא, זה לא זה. מה שאני זה לא זה״.
בזמן שאתה ממשיך לעשות זאת,
זה חוזר באופן טבעי
למודעות העצמית המקורית שלו.
ואני אומר, מודעות עצמית,
מודעות עצמית לא דואלית,
כמו לא דבר אחד, לא איחוד מפוצל,
אלא הרמוניה.
זה חוזר להבין ,
'אבל פה, שום דבר לא קורה לי'.
כשאני נכנס למיינד,
לתוך הזדהות,
ואז ההתרחשויות הופכות לרלוונטיות.
אבל אם אני יכול להתבונן
ולהיות מודע אפילו לאדם שאני,
שזה כאילו, האישיות שלי הוא כמו ה...
איך אתה קורא לזה?
המשקפת שרואה את העולם, בסדר,
אבל האדם שרואה את העולם
גם הוא נראה ממקום העצמי.
כשזה נודע,
זה חוזר להרמוניה מודעת.
זה כל העניין של ריחוק.
אתה לא צריך להרוג כלום.
זו רק הבנה.
מימוש העצמי
הוא מסע של הבנה,
והבנת אי ההבנה שלך.
אז זה פשוט.
אם לא נבין זאת, אולי יראה,
ש'זה הדבר הכי מורכב'.
מַדוּעַ?
כי אתה לא רגיל לעשות זאת.
כל אחד רגיל להסתכל קדימה,
להתבונן החוצה.
אפילו לפעמים כשאתה חושב
שאנחנו מסתכלים פנימה לתוך המיינד שלנו,
זה עדיין החוצה מהאני הפנימי.
[ש.1] כן, וזה קורה הרבה,
כי אני נכנסת ואז זה הגוף.
אני לא יכולה ללכת מעבר.
[מ.] כן. או הגוף-מיינד.
את בגוף-מיינד.
אבל משהו מאחורי זה
יודע את הדבר הזה.
המיינד לא יכול להגיע לגילוי אולטימטיבי
מבלי להפוך לגילוי.
המיינד או האדם
לא יכולים להגיע למימוש סופי
ולהישאר בלתי תלויים בגילוי זה.
ככל שזה נעשה מודע יותר,
כך הוא מגלה שהוא זה .
לא שיש לו.
וזה דבר מאוד משמעותי.
לאף אחד אין את הגילוי
ואין מישהו שיש לו את המימוש.
המשמעות היא ש,
הרעיון של עצמך
כאדם בלבד, שוכך, ונראה,
הוא נתפס גם כאובייקט העדין ביותר.
האובייקט העדין הזה של אדם
מתנהג כמו סובייקט,
שכל דבר בעולמו
הוא האובייקט.
אבל בעיני העצמי הוא גם האובייקט הראשון.
האובייקט הראשון זורח כמו התחושה הזו של 'אני',
'אני כאן'.
את יודעת, 'מיה!'
'כן, אני כאן.'
מה המשמעות 'אני כאן'?
ההתייחסות בדרך כלל היא,
'תראה, אני כאן'.
וזה בסדר, זה נורמלי.
זה המקום היחיד
שבו שפה יכולה להתקיים, בצורה כזו.
השפה היא לתחושת האדם
המקיים יחסים עם מה שהוא אוהב
או לא אוהב. בסדר?
בעצם אין בזה שום דבר רע,
בסופו של דבר.
כי גם כשאתה מתעורר
שוב להבין את זה,
מה שלא יקרה, רואים את זה מהמקום הזה.
אבל את המקום הזה אי אפשר לראות,
ושאני יכול באמת להיות רק המקום הזה.
ואז כשאתה באמת יודע את זה,
הביטוי הדינמי של זה,
שזה כמו להיות אדם,
שעדיין יכול לשחק,
אבל לא תהיה האשליה הזו.
[ש.1] כן. האשליה הזו חייבת להיעלם.
[מוג'י] לא, היא צריכה להיות מובנת.
[ש.1] כן.
[מ.] זה לא צריך ללכת.
למה זה צריך ללכת?
כי אתה משלב את זה
עם הזהות שלך
וזה כואב כמו 'לא, לא, לא, לא'.
אבל כל זה עכשיו,
את הולכת לראות
הם מבנים של המיינד.
ואפילו העצמי
הוא רק דיוקן פסיכולוגי
של המיינד, של האדם.
אבל הישות הפנימית, שאין לה צורה,
אתה לא יכול לזהות ולומר,
'אה, מצאתי את הישות הפנימית'.
אתה לא יכול לעשות את זה.
כי כל דבר שאתה יכול לעשות איתו את זה,
הוא אובייקט בתפיסה.
[ש.1] כן.
[מוג'י] הבנת את זה, לא?
[ש.1] כן.
[מוג'י] בסדר. אז תוכיחי את הבעיה שלך.
תמשיכי.
[שתיקה]
[מ.] את מבינה, את צריכה לשבת עם זה, יותר ויותר.
[ש.1] כן.
[מ.] כי זה כמו שינוי צורה.
רגע אחד את חושבת שאת מחפשת
וברגע הבא את מעורבת, מושקעת.
[ש.1] כן.
[מ.] בסדר. אל תכעסי על זה,
כי זה קורה למשך חיים שלמים.
אז תני לזה לקרות, זה בסדר.
פשוט המשיכי לראות, 'אבל רגע,
אפשר לראות את זה גם'.
מה שהכי אינטימי
גם הוא מושא לתפיסה.
הכי אינטימי,
כי 'אינטימי' פירושו לפחות שניים.
אם אין שניים, אין אינטימיות.
האם את יכולה להתבלבל, 'את',
לאור מה שאני משתף?
[ש.1] לא, לא.
[מוג'י] תודה.
[מ.] אבל את יכולה להיות מודעת לבלבול.
[ש.1] כן.
[מ.] אם את יכולה להיות מודעת לבלבול
מבלי להזדהות עם בלבול,
את מרמה?
[ש.1] לא, לא. [צוחק]
[מוג'י] טוב מאוד.
אז בואו נתחיל שוב מההתחלה.
מה הבעיה שלך?
[ש.1] שכשאני עושה את התרגיל הזה,
אני מאמינה שאני צריכה למצוא משהו.
[מוג'י] 'אני' משמעותו מה?
[מ.] הגדירי את המצב שלך.
[ש.1] האדם.
[מ.] כשאת עושה את התרגיל?
כשהאדם עושה את התרגיל, בסדר.
יש עוד מילה לאדם
בתרגיל הזה,
הייתי קורא לזה,
כשהאינטילגנציה האישית
של האמת,
כאשר האינטליגנציה האישית של אלוהים
מתבלבלות עם ההשלכות שלו,
ואז זה כאילו, זה אבוד לעצמו.
זה כאילו, שהוא אבוד לעצמו.
כשהאובדן הזה לעצמו, נהיה כואב,
את על סף התעוררות.
את מבינה?
כי אם את לא מוטרדת מזה,
אז לא תעברי מעבר לזה.
[ש.1] כן, כשזה רק כאב, כאב, כאב.
[צוחקת]
[מ.] 'אין כאב, אין רווח', כך אומרים.
[שואל 1 צוחקת]
את חייבת ...
זה כמו, במובן מסוים,
את יולדת את עצמך.
[ש.1] בגלל שאני יושבת ואני עושה,
אבל אני מרגישה שכאילו אין תוצאה.
ואז אני מוותרת וחוזרת.
[מ.] את, שוב,
מי שיושב ומסתכל, מהו?
[ש.1] האדם.
[שניהם צוחקים]
[מ.] האם זה משמעותי
שאנחנו תופסים זאת כך ?
שזה האדם שעושה זאת,
ושעל מה שהאדם בוכה היום,
הוא צוחק בעוד רגע.
שזה לא עקבי.
וגם אם כתוב, 'אוריקה, מצאתי את העצמי!'
האם זה יכול להיות נכון?
[ש.1] לא.
[מוג'י] לא. למה לא?
[ש.1] כי לא ניתן לראותו.
ואם זה מוביל לאילוזיה כלשהי של...
[מ.] אז בשביל מה התרגול?
[ש.1] כדי להיות מודע לכל אלה...
רעיונות שגויים.
[מ.] כן, זו דרך אחת שאנחנו יכולים לנסח זאת.
תגיד לי דרך אחרת שבה נוכל לנסח זאת.
זה טוב.
אני לוקח את זה, כדי להיות מודע
מכל הדברים קטנים האלה,
כל העיוותים הקטנים האלה של ההבנה,
להיות מודעים אליהם.
אבל יותר עדין מזה.
בהיותך מודע להם,
אתה הופך מודע למה?
[ש.1] של זה שרואה.
[מוג'י] רואה, כן.
[מ.] איך את יכולה להיות...
את יכולה להיות מודעת לזה באופן פנומנלי?
האם את יכולה להיות מודעת לזה באופן פנומנלי?
[ש.1] לא.
[מוג'י] לא.
[מוג'י] אם כך,
את הופכת מודעת למה?
[ש.1] זה מרגיש כאילו זה רק רגעים
של המודעות הזו.
[מ.] כן. זה יהבהב קודם,
כי את לא רגילה לזה.
הרפלקס רגיל לצאת החוצה
ולהתחבר עם אובייקטים של השלכות
ותפיסה.
את רגילה לזה.
אבל עכשיו אני מבקש ממך...
כל זה קורה לכולם.
ואפילו זה שאומר,
״אבל זה קורה לי
ואני מוצא את זה כמתסכל!'
מה שאני מבקש ממך לעשות זה לראות,
שגם זה היבט של המיינד.
שכל ההיבטים האלה,
הגיעו במקור
מתוך ההשלכה הזו, קדימה.
[מ.] את רואה?
[ש.1] כן.
[מ.] כן. והזדמנות האמיתית
היא לראות את זה.
אבל עדיין משהו מרגיש,
'לא, אבל המיינד עדיין מטריד'.
לא, אל תדאגי.
מטריד את מי?
את מי המיינד מטריד?
[מ.] נוכל לומר ביחד אחרי שלוש: 1, 2, 3 ...
[ש.1] אף אחד.
[מ.] האדם. הו, אף אחד!
הו, ניצחת אותי!
זה לא מטריד אף אחד!
זה לא מטריד אף אחד.
זו תשובה טובה יותר מהאדם.
אתה רואה את זה?
[ש.1] כן.
[מוג'י] בסדר.
[מוג'י] אז מה עכשיו?
זה מספיק או לא מספיק?
[ש.1] אני לא יודע.
[מ.] מי אומר? מי זה...?
מאיפה התשובה הזו?
אני יכול לקבל את זה, או שאני יכול להטיל ספק בזה,
'אני לא יודע'.
'אני', מי לא יודע?
[ש.1] זה האדם.
[מוג'י] זה האדם.
[מוג'י] כן, בטוח?
[ש.1] לא. [צוחק]
[מ.] זה יכול להיות מהאדם.
אם אתה אומר שזה מהאדם, בסדר,
אז הייתי אומר,
אתה נותן לי עוד מהלך אחד.
אבל מה מודע
שזה בא מהאדם?
[ש.1] כן.
משהו מרגיש כאילו, זה לא מרוצה,
אבל אני לא צריך ללכת אחרי זה.
[מוג'י] כן, כן.
זוהי ראייה עוצמתית,
'משהו מרגיש לא מסופק'.
זה שמרגיש לא מרוצה,
זה אישי או לא אישי?
[ש.1] זה אישי.
[מוג'י] אישי.
[מ.] אתה מבין, אם זה יפריע לך בכל פעם,
כמו שהאדם הולך,
'כן, אני מכיר את גורוג'י,
אבל אתה יודע, אני לא יכול לקבל...'
[מ.] מי מדבר?
[ש.1] האדם.
[מ.] כן.
[ש.1] כן.
[מ.] אז נסיים בנימה הזאת?
[ש.1] אה, בן אדם? לא. [צוחק]
[מ.] תודה. בְּסֵדֶר. אֵיפֹה?
[מוג'י] מה המשמעות של סיום?
[ש.1] רק השיחה הזו.
סיים את השיחה.
[מ.] השיחה יכולה להסתיים
בביטוי בעל פה.
יכול להיות שזה יקרה
סוג של דברים קטנים
בראש שמרגיש כמו,
'כן, אני לא יודע.
דיברתי עם מוג'י ,
וזה היה ממש ברור ,
אבל עכשיו זה לא ברור'.
האם דיווח מ?
[ש.1] המוח.
[מ.] מן השכל.
[מוג'י] והאם זה אולטימטיבי?
[ש.1] לא.
[מוג'י] לא. מה זה אולטימטיבי?
[ש.1] זה שמודע לכך.
[מוג'י] כן, כן.
איזה איפה?
[ש.1] זה לא נמצא בשום מקום.
[מוג'י] למה אתה מחייך?
[השואל צוחק]
[ Mooji ] אז, יש לך בעיה?
[ש.1] לא.
[שניהם צוחקים]
[מ.] האם אתה יכול, ממקום התשובה הזה,
יש לך פעם בעיה?
[ש.1] לא . לֹא.
[מוג'י] האם אתה עצוב או שמח על זה?
[ש.1] כלום.
[מוג'י] טוב מאוד.
[מ.] יותר עדין אפילו מאושר.
[מוג'י] כן. אנחנו טובים?
אם אתה הולך ללכת
והמוח חוזר שוב ואומר,
'אני לא זוכר שום דבר מזה'.
״אני הולך לנסות ולראות
אם אני יכול להחזיר את מצב הרוח הזה'. זה היה מצב רוח?
[ש.1] לא.
[מ.] זה לא מצב רוח.
[מ.] אתה יכול לאבד את זה?
[ש.1] לא.
[מ.] לא.
[מ.] האם אתה יכול להחזיק את זה?
[ש.1] לא.
[מ.] טוב מאוד.
[מ.] אני שמח. טוב מאוד.
אז את השאר אני לא צריך לקרוא, לא?
"אני לא יודע איך להיות מודע,
שאני מודע.'
[השואל צוחק]
"אני עדיין רואה את זהות ה'אני' הזו כאמיתית.
בבקשה תעזרו, מיה."
[מ.] האם אנחנו צריכים?
[ש.1] לא.
[מ,] טוב מאוד. אני יכול לשמור אותו?
[ש.1] כן. כלומר, לזרוק את זה.
[מ.] זרוק אותו, שמור אותו.
אני שמח שאתה כזה. זה טוב.
[ש.1] אתה לא צריך לשמור אותו.
[מ.] כי זה ... [המכתב]
[מ.] אני קורא לזה הושטת יד משמחת
להבהיר משהו.
ובמידה הזו, זה מאוד...
כלומר, זה לא משחק.
אנחנו יכולים לומר שזה כמו משחק,
אבל זה לא משחק ציני.
זה, אפשר לומר, משחק או מחזה או,
משהו שצריך לקרות
לביטוי האנושי של התודעה,
כשזה מגיע לשלב
שבו העולם שלו לא עובד.
ואני לא רואה בזה אסון.
אני רואה בזה הזדמנות
להסתכל מאחורי הקלעים .
[ש.1] כן, כן.
אני רוצה לנצל כל הזדמנות להסתכל.
[מ.] בסדר. עַכשָׁיו? ממש עכשיו?
[ש.1] תמיד, כן, עכשיו.
[מ.] כן. בְּסֵדֶר.
[מ.] האם אתה צריך לחפש יותר עכשיו?
[ש.1] אני יכול לעשות, כן.
[מוג'י] כן.
[מ.] כן. טוֹב.
[ש.1] כן, כן. [צוחק]
[מ.] תודה. טוב מאוד.
ואתה לא צריך לדבר
למישהו בנושא.
רק אתה יושב עם זה ותראה.
ועד כמה שהמוח יכול להיות מסובך,
אתה זוכר, זה משני.
מה שעיקרי, זה לראות את זה.
והמוח יכול לבוא בצורה
של מחשבה או מצבי רוח או תחושה,
זה יכול להיראות כמו בלבול,
זה נראה זהות,
אבל זה עדיין רק מופיע.
[מ.] האם העצמי יכול להופיע?
[ש.1] לא.
[מוג'י] לא.
אז זה גורם להופעת משחק המוח
והמגוון ,
אבל זה עצמו בלתי ניתן לתיאור, למעשה .
אז בשלב זה הייתי אומר,
לשבת ולחשוב על זה.
[ש.1] כן.
[מ.] כן. זה כל מה שאתה צריך לעשות.
אתה מבין, זה נשמע כאילו
ממה שאתה כותב, מישהו עלול לחשוב,
'וואו, אני מרגיש שהיא בצרות אמיתיות'.
אבל בשבילי, אני אומר, איזו הזדמנות,
אני חייב לברר ממך,
אנחנו יכולים להסתכל ביחד.
וזה הכל בך. זה הכל אתה.
טוב מאוד.
האם תרצה תה, או לקבל משהו?
אתה בסדר?
[ש.1] אני חושב שמחכה לי אוכל.
[מ.] לך תאכל את האוכל עכשיו, קר.
זה האוכל היחיד ששווה
אוכל קר עכשיו.
תודה לך. נפלא, יקירי.
תודה, תודה, תודה.
[ש.1] תודה לך Guruji.
[מ.] כן. נתראה עוד מעט.
[מ.] בסדר. בְּסֵדֶר.
[ש.1] תודה.
[מוג'י] אם אתה רציני,
אתה יכול ללכת באותו כביש.
זה טרי בכל פעם.
[שואל 2] באבאג'י,
הדבר הזה שמשהו היה חסר,
[ש.2] אנשים הביאו אליך פעמים רבות,
[ש.2] 'כן, אני עושה את התרגיל,
הכל מעולה,
אבל משהו חסר'.
והיה רגע שבו זיהיתי ,
'הו, וואו, יש לי את המחשבה הזו'.
באמת הייתי צריך לבדוק את זה.
וזה הגיע אליי,
שבגלל ההרגל להיות בעל צורה ,
זה כאילו משהו מסתכל
לצורה בתוך חסרי הצורה.
וזה נותן לך רעיון
שמשהו חסר.
ואז,
עוד דבר שאתה כל הזמן אומר לנו,
'אתה יכול לשאת את הריקנות שלך?'
וזה כמו,
זה פשוט לחץ בצורה אחרת.
שזה כבר לא מציק
כשזה מגיע.
[מ.] אנחנו רגילים להחזיק כמה
רווח פנומנלי.
אנחנו אומרים, 'כן, אבל משהו חסר'.
לפעמים אני יכול לנסח את זה...
מה אומר שמשהו חסר?
ואתה יודע,
אנחנו במעין רגע של 'סוף המשחק'.
'המוח?' בְּסֵדֶר.
מה זה לראות את המוח,
אומר שחסר משהו?
'אה, אני לא יכול לראות את זה.'
האם זה אומר שזה לא קיים?
אתה רואה?
'אני', מי לא יכול לראות את זה?
אפילו זה שאומר 'אני לא יכול לראות את זה',
נראה גם ממנו.
[מ.] אבל זה, הגענו למשהו...
[חבר] אתה יכול להגיד את זה שוב?
[מ.] מה?
[מ.] אפילו זה שאומר,
'אני לא יכול לראות',
מה זה לראות את זה
הוא עצמו נראה, בזה.
אבל יש משהו שמרגיש כמו,
'אני צריך מסקנה קונקרטית'.
וכל מסקנה קונקרטית
הוא גם פשוט פנומנלי.
ובגלל זה אני אומר,
אתה לא יכול לשאת את הריקנות שלך.
כי משהו נשען על גביע.
אבל גם הגביע וגם זה שזוכה בו,
גם אינם אמיתיים.
כָּזֶה.
אז זה יכול להיראות כמו,
זה קצת נפשי, בסדר?
זה כמו שחרב החוכמה יכולה להיראות,
'הממ, אבל זה עשוי מקרטון'.
זה לא משנה מה זה חושב,
אבל, כן...
זהו לב ליבה של הרהור אדווייטה!
זה ה...
אין הבא אחרי זה.
אתה מבין?
אלא אם כן נצא.
וזה בסדר, אבל צא אחרי!
כשאתה יוצא במהלך,
כשאנחנו מסתכלים,
משהו רוצה לברוח.
זה בסדר, זה בסדר.
זה אתה?
אתה אומר, 'סוג של...'
כי אתה רגיל לזה להיות גם מוח,
ו...
[מ.] אז בכל מקרה, אנחנו יכולים פשוט לעצור שם.
[פ.] כן.
[מ.] כן, נפל הגרזן.
אבל הראש מדבר.
[צְחוֹק]
כן, הגרזן נפל,
אבל הראש מדבר.
כל הזכויות שמורות 2024 למוג'י מדיה בע"מ
אין לשכפל חלק כלשהו מהקלטה זו
ללא הסכמה מפורשת של מוג'י מדיה בע"מ.