איך להיות חופשיים מאגו

איך להיות חופשיים מאגו

5 בנובמבר 2024
(עם כתוביות)

[מוג'י] האם אני יכול פשוט לקרוא את זה?
[שואל 1] כן.

[מ.] את כותבת, 'גורוג'י היקר,

אני מתביישת ומפחדת מדי
לדבר איתך.

אני לא יודעת איך להתבונן בריחוק.

אני לא יודעת איך להיות מודעת
שאני מודעת.

אני עדיין רואה את זהות ה-'אני' הזו כאמיתית.
בבקשה תעזור לי'.

זה דבר מאוד מאוד כנה.

הלוואי ואנשים היו כותבים יותר ככה.
רק רוצה לומר,

כי יש אנשים,
שמתאפקים ולא אומרים.

אז אני מעריך שאת יכולה להגיד את זה,

כי אז יש לי הזדמנות

לחלוק עמך בצורה פשוטה.

'אני לא יודעת איך להתבונן
בריחוק'.

למעשה, אנחנו מתבוננים בריחוק
בהרבה דברים,

אם הם לא חשובים לך,
את מבינה?

אם הדברים לא חשובים לך,
את עדיין רואה אותם,

אבל דעתך אינה מוסחת מהם.

עבור כולם, זה אותו דבר.
אז זה החלק הראשון.

אין דבר כזה
שמישהו לא מתבונן בריחוק.

נניח שכל מה שאת רואה,

כל מצב שהיה לך,

היית צריכה לזכור.
זה פשוט חי בך.

היינו משוגעים לגמרי.
אף אחד לא יכול לעשות זאת.

יש את המנגנון
של המצב הטבעי האמיתי שלנו.

הוא עובד כל הזמן כדי...

כאילו את יכולה לעבור כאן,
ללכת לשם.

את לא צריכה לשים לב לכל צעד,
או לשים לב להכל.

את פוגשת בן אדם.
אומרת, 'שלום, שלום. בוקר טוב'.

את עוברץ. את לא צריכה לשמור על זה.

אז ניתוק-ריחוק טבעי
מתפקד בתוכנו.

זה כבר שם, הניתוק.

אם לא היינו מסוגלים להתנתק
ובכל זאת אנחנו תופשים,

היינו בצרות.

אז, קודם כל , דעי שזה טבעי,
שאת פוגשת אנשים...

הדברים שחשובים לך,

שאת מתחילה להיקשר אליהם יותר.

כאילו, יש לזה משמעות,
ולכן אני צריכה לזכור את הדבר הזה.

אז זה כמעט כאילו,
את מצלמת סוג של תמונה

באופן פנימי כלשהו.
זה כאילו, הדבר הזה משנה.

אז זה הופך להיות חשוב.
אז ככה, כשאת אומרת,

'אני לא יודעת איך להתבונן
בריחוק',

אם אני אומר,

אבל את עושה את זה בכל מקרה
עם הרבה דברים.

אם אעבור מהחזית
כאן מאחור,

ואני אומר לכולם
בזמן שאנחנו עוברים,

להיות מנותקים מהכל,

אז זה הופך לבעיה,
כי זה הופך את זה למוזרות.

כי באופן טבעי
את מנותקץ מדברים.

את באה לסטסנג

ואני מלמד אותך משהו
הרבה יותר חזק.

ולהביא מודעות למשהו
שכבר טבעי עבורך.

אבל אני רוצה שזה יהיה טבעי עבורך,

גם עם דברים חשובים.

[ש.1] כן, זו הבעיה שלי.

[מוג'י] כן, כן, כן.
זו בעיה לכולם.

עם דברים שלא חשובים,
אין בעיות.

אתה אפילו לא צריך להגיד,
'אני הולך להיות מנותק מזה'.

אתה אפילו לא צריך להגיד את זה.
אתה לא צריך לחשוב.

אתה רק חושים, עיניים, חיים.
אתה פוגש את הדברים האלה.

שום דבר. פשוט תעבור דרכם.
אתה שומר על שלוותך.

אבל לגבי הדברים שאתה אומר שחשובים,
ומה גורם להם להיות חשובים?

בואו נאט קצת את הקצב ונאמר,
מה גורם לדברים מסוימים להיות חשובים?

זו שאלה פתוחה.

למה הם חשובים?

מערכת יחסים כלשהי, קונספטים אחדים כמו,

'בסדר, זו המשפחה שלי, זו העבודה שלי,

זה הקשר שלי'.
והדברים האלה חשובים.

אז אם מערכת היחסים של מישהו אחר
בבעיה,

זו לא בעיה עבורך.

אבל אם יש לך בעיה בזוגיות,
זה חשוב לך.

אז מה זה הדבר הזה שאני מדבר עליו?

'להתבונן בריחוק'.

זה רק צעד קטן קדימה
ממה שאני אומר,

אתה עובר דרך,
אתה מנותק באופן טבעי בכל מקרה.

על מה אני שואל,
ללמוד להתבונן בניתוק-ריחוק,

זה להביא את הניתוק הזה...

כי מה שזה לא יהיה שאת רואה,
שום דבר לא נדבק, למעשה.

דבר טבעי.

אבל כשדברים חשובים,

מערכת היחסים שלך, מה שאת רוצה,
העבודה שלך וכן הלאה,

זה יוצר מבנה בראש שלך

ואת צריכה לדאוג לזה.

אז אני לא נכנס לכל הדברים האלה.

אני אומר,
בסדר, מה זו היקשרות, זה ל...

אני רוצה שתהיי מודעת
למרחב בתוכך,

שלא משתנה
לפי כל מה שקורה סביבך.

זה חי.
זה לא מת, אבל זה לא,

זה לא קשור כל כך
לתוצאות של הדברים בצורה עמוקה.

אני לא יודע אם אני מנסח את זה נכון.
אני מנסה למצוא דוגמה.

[ש.1] אני מרגישה שאין מקום.
זה רק שכל וזהות.

[מוג'י] אוקיי, אם את מסוגלת לראות את המיינד,

את בטח מסתכלת מאיזה
מקום שלא אכפת לו [Doesn't mind].

זה נכון לכולם.

פשוט אתה לא מודעת
לכך שזה ככה.

למעשה, מה שאני אומר הוא
למעשה נכון כל כך עבורך,

כאשר את מודעת לזה.

ובגדול, ההדרכות
והתרגול של מה שאנחנו עושים כאן

זה לגרום לך להיות מודעת יותר
למשהו בך

שאת לא כל כך מודעת אליו.
עבור כולם, בעצם.

ובגלל שאנחנו לא מודעים
במקום שאנחנו צריכים להיות מודעים

להוויה הפנימית ביותר שלנו...

את לא יכולה לראות את זה.

זה העניין השני.
את כל השאר את יכולה לראות.

כל מערכת יחסים, כל חפץ את יכולה לראות.

כל מחשבה שאת זוכרת,
את יכולה לחשוב.

הם כולם נקראים 'אחר'.

כל מה שאת יכולה לראות.

אבל את העצמי שלך את לא יכולה לראות!

[מ.] את מביהב את זה?
[ש.1] כן.

[מ.] את יכולב לומר,
'הו, זה הגוף שלי. זו הטבעת שלי.

זה הבית שלי. זו המכונית שלי'.

'שלי, שלי, שלי. זה שייך לי'.

'שלי, שלי, שלי.'
הכל שייך לך.

'זו המשפחה שלי. זו אמא שלי.
זה הבית שלי.

זו המדינה שלי. זה הדרכון שלי.
זו תעודת הלידה שלי'.

כולם 'שלי', כלומר הם שייכים לך.

אבל האם את יכולה להגיד,
זה ה-'שלי', שלי? זה ה-'אני' שלי?

את לא יכולה להגיד, 'זה ה-'שלי', שלי'.
מדוע?

[ש.1] כי אני לא יכולה לראות את זה.

[מ.] כן, כן.
אז בגלל שאת לא יכולה לראות את זה,

[מ.] האם זה אומר שזה לא שם?
[ש.1] לא.

[מ.] נכון. אז יש משהו בעולם,

כל מה שאתה יכול לראות,
אבל משהו שאתה לא יכול לראות.

את הכל את יכולה לראות,
אבל יש משהו שאת לא יכולה לראות.

ובכל זאת אתה לא יכול להכחיש שזה אמיתי,
נכון?

את יודעת שאת הנך.

עכשיו, אני הולך להתקרב קצת יותר

לתחושה הזו ש-'כן, אני יודעת שהני'.

הדבר הזה שאת לא יכולה לראות,

שאת אומרת, 'את יודעת שזה כאן',

זאת אומרת, זו העובדה הראשונה,

כי אם זה לא כאן,
שום דבר אחר לא כאן, נכון?

[מוג'י] אבל אי אפשר לראות את זה, כן?

בסדר, אז חזרנו לנקודה הזו.

כל דבר את יכולה לראות, הכל;

המחשבות, הרגשות שלך,

חפצים, אנשים, הרגשות שלך,

את כל הדברים האלה את יכולה לראות.

את אפילו יכולה לראות
את איכות הראייה שלך, לא?

אז אם את הולכת לאופטיקאי
והוא אומר,

'את יכולה להגיד לי משהו,
למה את באה לכאן?'

את אומרת, 'למעשה, אני לא מסוגלת לראות
או להתמקד בדברים כל כך טוב'.

הוא אומר, 'בשתי העיניים?'

את אומרת, 'לא, לא, בעין ימין'.

'בסדר, ספרי לי משהו.'

את אומרת, 'בעין שמאל, אני יכולה לראות
אולי 80% ממה שזה צריך להיות,

אבל בעין ימין זה בערך 50%'.

אז בטח יש משהו שרואה את הראייה,
נכון?

היכולת קיימת.
את לא צריכה לשאול אף אחד.

את יכולה לראות, כן, משהו מודע

שאפילו הראייה לא מתפקדת טוב.

אז חייב להיות משהו אפילו מאחורי הראייה.

בסדר?

את גם מודעת לתחושות,

לרגשות, לתחושת הזמן.

אם מישהו אמר,
'אתמול קרה משהו',

את מודעת למה המשמעות של זה.

לכל דבר את מודעת.
את כל דבר את יכולה לראות.

[מ.] אבל את העצמי שלך, את יכולה לראות?
[ש.1] לא.

[מוג'י] למה?

את הגוף שלך את יכולה לראות.

את הגוף שלך את יכולה לראות.

את יכולה לראות את החיוך שלך.
את יכולה לראות את הגוף שלך.

את יכולה לראות הכל.
אבל את העצמי שלך?

[מ.] האם לראות את הגוף שלך זה כמו [לראות] את העצמי שלך?
[ש.1] לא.

[מוג'י] למה לא?

[ש.1] כי משהו מודע לגוף.

[מ.] כן, משהו מודע לגוף.

את המשהו הזה שמודע לגוף
לא ניתן לראות.

[מ.] זה מה שאת אומרת, נכון?
[ש.1] כן.

[מ.] האם זה יכול לראות מחלה?

זה יכול לדעת, 'אני לא מרגישה טוב'.

'אני לא מרגישה...'
זה מכיר הרגשות.

'אני מרגישה קצת לא בנוח'.

זה רואה הכל.
אבל את עצמו הוא לא יכול לראות.

את אומרת את זה, לא? כן.

למה זה יכול לראות הכל,
אבל זה לא יכול לראות את עצמו?

[ש.1] את זה אני לא יודעת.

[מ.] הדבר הזה שלא יכול...

את יכולה לראות הכל,
אבל את לא יכולה לראות את העצמי שלך.

זה שאת לא יכולה לראות,
ועם זאת את לא יכולה להכחיש,

זה העצמי שלך.

כל מה שאת יכולה לראות,
הרגשות, המחשבות שלך,

ותפקוד האינטלקט.

את הכל את יכולה לראות.

אבל את מה שרואה אותם,
את אומרת, 'אני יכולה לראות'.

זה בערך,
המילה 'אני' שמייצגת את הדבר הזה,

אבל אי אפשר לראות את זה.

אפילו אמא שלך יכולה לבוא ולהגיד,

'יקירי, נחמד לראות אותך'.

[מ.] מהו ה-'אתה' שהיא רואה?
[ש.1] הגוף.

[מ.] הגוף. והיא רואה את החיבה שלה,
הזיכרון שלה ממך.

את כל זה היא תופשת כאת.

'יקירתי,איזה יופי. איפה היית?

הרבה זמן לא ראיתי אותך'.

אז כשמישהו אומר,
'טוב לראות אותך. איפה היית?'

'עלית או ירדת קצת במשקל',
כל זה קשור למה?

[ש.1] למראה שלנו.
[מ.] לצורה ולמראה שלך, בסדר.

[ מוג'י] אז, האם היא יכולה לראות אותך?

האם את יכולה לראות 'אותך'?

זה מפחיד?

[ש.1] לא, זה לא מפחיד, אבל זה...

משהו חסר, או מרגיש כאילו...

[מוג'י] בסדר, קחי רגע
לחשוב על מה שחסר.

אינך יכולה לראות את האני האמיתי שלך.

גם אני לא יכול לראות את האני האמיתי שלי.

מדוע?

כי זה לא חפץ.

זו אפילו לא מחשבה.

[ש.1] אבל אתה אומר להישאר ככה. אבל...
[שואלת 1 צוחקת]

[מ.] ובכן. בסדר. בסדר, תודה.
אני אומר להישאר ככה. מדוע?

כי קודם כל,
את מדמיינת שאת משהו אחר.

את קוראת לעצמך אישה, בת,
את מהארץ הזאת.

"ההורים שלי, אני..."
מה שזה לא יהיה. ככה.

אז אנחנו רגילים לשייך איכות כלשהי
המייצגת אותך.

אבל למעשה, את מוקדמת מזה,
בטהרה.

זה המודע, האומר...

אתה מדבר בטלפון,

'אני בן 27. יש לי שני ילדים.

אני נשוי. אני גר במקום הזה'.

האחד ההוא, הוא מה?

[ש.1] האדם.
[מ.] זה האדם.

[מ.] האדם והעצמי,
העצמי האמיתי, האם זה אותו דבר?

[ש.1] לא.

[מ.] האם זה מביא לתחושת אי נוחות?

[ש.1] לא.
[מ.] לא. לא.

[מ.] כי אין שום דבר
שאתה צריכה לעשות כדי לדעת את זה.

משהו יודע.

ובכל זאת רוב האנשים בעולם
מעולם לא הסתכלו ככה.

הם אפילו לא חשבו על זה,

כי העולם שלך מתחיל באישיות שלך.

אם אני מעסיק אותך, אני מסתכל עליך, אני מראיין,

אני אומר, ספרי לי על עצמך.

את אומרת, 'למדתי את הדבר הזה והזה באוניברסיטה.

חייתי זמן מה בדרום אפריקה.
טיילתי'.

מידע.
מידע לא יכול להיות את.

זה על האישיות שלך.

כלומר, מהי האישיות?

[ש.1] הזהות הזו היא האישיות.
[מ.] כן, כן.

[מ.] האם את יכולה לראות את אישיות הזהות?

[ש.] כן.
[מוג'י] איך היא נראית?

[ש.1] קצת דחיסות, קצת היקשרות.
[מוג'י] כן.

[מ.] היקשרות.
[ש.1] לרעיונות.

[מוג'י] כן. היקשרות לכמה רעיונות, בסדר?

אבל האדם הוא גם רעיון.

[ש.1] זו הבעיה,
כי הוא באמת מרגיש אמיתי. אז כן.

[מ.] כי זו הרגשת ה-'אני' בך,

ה-'אני' הזה, שאומר, 'אני רואה, אני חושב, אני...'
דה, דה, דה.

מי זה ה-'אני' שחושב?

אנחנו לא בטוחים
אם זה האדם או העצמי האמיתי?

'אני רוצה.'
'כן, אני יודע.'

מי הוא ה-'אני' שיודע?

האם הוא אישי או לא אישי?

[ש.1] אישי.
[מוג'י] הוא אישי. בסדר, טוב!

[מוג'י] מה רואה שהוא לא אישי?

[ש.1] אני לא יודעת מה.
אני יודעת שמשהו רואה אבל...

[מ.] כן. זו אותה תשובה.
כבר נתת את התשובה.

אי אפשר לראות את זה.

אז זה התגלית הכי חשובה,

כי עד שאתה באמת מבין את זה
ולדעת את זה,

אתה לוקח את עצמך כאובייקט,
לתפוס חפץ אחר.

האובייקט הוא האדם שלך.
וזה בסדר, זה בסדר.

אלוהים עשה את זה ככה.
שגם אותנו נקרין

לתוך עולם המחשבה,
והרגשה ואסוציאציה,

ואומר 'זה אני'.
לִזְמַן מַה.

אבל עם ה'אני' הזה, שעובד בתור האדם,

העולם שלו והוא עצמו לעולם אינם יציבים,

כי יש לזה זהות.

האם זהות האדם
תמיד יציב? לא, לא.

אבל זה מנסה עם הכל
לשתף שהוא יציב.

כי יציב פירושו, זה חכם, זה אמיתי.

זה אמין. זה עקבי.

אני רק מדבר על זה.

אבל אני מצביע על ידיעה עמוקה יותר
מאחורי האדם הזה,

שמכיר את האדם,
שרואה את האדם. בְּסֵדֶר?

זה שמודע לאדם,
אתה איתי?

האם זה קשור לאדם,
או שהאדם קשור אליו?

קח רגע.

[ש.1] זה לא מצורף.
[מוג'י] לא מצורף.

[מ.] האם הוא סובל מכך שהוא לא מחובר?

[ש.1] לא.
[שואל 1 צוחק]

[מ.] אבל הייתי חייב לחקור אותך,
כדי שתוכל לסגת למקום ההוא,

לומר, 'זה לא מחובר'.

כי איפה אנחנו מתפקדים, בדרך כלל,

הוא מתוך זהות האדם,
אשר מצורף.

מי שאוהב ולא אוהב.

מי רוצה ומי לא רוצה.

מי חושב ככה וחושב ככה.

והרבה מאוד בפונקציה
של תפיסה וחיים, לא?

אז מה שאני משתף זה,
זה בסדר.

אבל אם רק אתה מודע לעצמך
כאדם, עם עולמו,

לעולם לא תהיה מאושר לגמרי.
כי זה לא יציב.

היום, 'אה, אני כל כך שמח. אני כל כך...
הו, כל כך נפלא!'

מחר אני רואה אותך...
[ מוג'י מחקה נאבקים]

אני רואה אותך. אני אומר, מיה, מה קורה?

'זה בסדר, אני לא רוצה לדבר על זה.'

[מ.] מי זה, מי מדבר? בן אדם, לא ?
[ש.1] כן.

[מ.] מה אומר העצמי?

מה אומר האני האמיתי?

[מוג'י] האם זה חשוב בכלל?
[ש.1] לא.

[מ.] לא. האם העצמי חשוב ?
[ש.1] לא.

[מ.] זה לא חשוב? בְּסֵדֶר.
[ש.1] לא.

[מ.] האם זה אומר שזה לא טוב?
זה לא משמעותי?

העצמי לא חשוב?
זה לא חשוב?

בסדר, אז מה המטרה
מזה קיים אז?

אם דברים אחרים אחרי זה חשובים,
כמו האדם;

זהות אישית חשובה,
העולם האישי חשוב,

אישית חשובה.

אבל זה שלפני כל זה מגיע,
שאי אפשר להסיר,

האם ניתן להרוג את העצמי? לֹא.

ואתה אומר, אני די אוהב את זה, למעשה,

'זה לא חשוב'. בְּסֵדֶר?

[מוג'י] מה חשוב?

[ש.1] אני מרגיש שחשוב לעשות את התרגיל הזה.
[מוג'י] כן.

[מוג'י] למה זה חשוב, התרגיל ?

[ש.1] להתייצב בזה.
[מוג'י] כן.

[מוג'י] האם זה העצמי, העצמי הפנימי ביותר,
זה חייב לייצב ,

או שמשהו אחר חייב להתייצב ?

[ש.1] משהו אחר.
[מוג'י] נכון.

[מוג'י] למה זה צריך להתייצב ,
את משהו אחר?

[ש.1] כי...
לא להיגרר לזהות.

[מ.] כן. מה זה נמשך
לתוך זהות, האם זה העצמי?

[ש.1] שימו לב.
[מ.] תשומת לב. תשומת הלב נמשכת.

[מוג'י] אז תשומת הלב חשובה מאוד.
[ש.1] כן.

[מוג'י] כאשר תשומת הלב
נמשך לזהות,

מה שמכיר אותו בצורה הכי עמוקה;

תשומת הלב , המוח, האדם,
או העצמי הפנימי ביותר?

[ש.1] העצמי . העצמי הכי פנימי.
[מוג'י] העצמי .

[מוג'י] האם זה סובל?
[ש.1] לא.

[מוג'י] לא. בכל זאת זה חשוב,

כי כל פעם תשומת הלב
יוצא ושוכח את עצמו,

[מ.] זה שוכח מאיפה זה בא.
[ש.1] כן. [צוחק]

[מ.] בכל פעם שתשומת הלב יוצאת,

מתערב בתחזיות שלה,
זה גורם לכאב מסוים.

זה יוצר סוג של עולם,

זה יוצר רגש,

זה יוצר עליות ומורדות, כמו זה.

ומשהו מוטרד מזה.

[מ.] אולי האדם מוטרד מזה.
[ש.1] כן.

[מ.] ובעולם שלנו,
הכל בזכות האדם.

זה האדם שלוקח
אדם אחר לבית המשפט.

זה האדם שמנצח או מפסיד.
מה עם העצמי?

[ש.1] כלום. [צוחק]
[מ.] האם חשוב לדעת זאת?

[ש.1] כן.
[מ.] כן.

[מ.] בסדר, אז כשאנחנו מדברים על...

אני אחזור למכתב שלך עכשיו.

אתה אומר, 'אני לא יודע
איך להתבונן בניתוק'.

האם העצמי צריך לדעת,
איך להתבונן בניתוק?

[השואל מניד בראש, לא]
[מוג'י] למה?

[ש.1] זה לא צריך כלום.

[מוג'י] זה לא צריך כלום.

ובכל זאת הכל ידוע לו .

משחק הנפש,
או 'דה-דה-דה-דה', זה יודע,

[ Mooji ] אבל זה לא מושפע.
[ש.1] לא.

[מ.] יש קשר בין
תחושת האדם והאני הפנימי.

[ש.1] כן.
[מוג'י] כן.

[מ.] כאשר האדם,
מי שלא יכול להתקיים בלי האני הפנימי,

כשהיא מגיעה למצבים של בלבול וכאב,

אם הוא לא מבין את השורש שלו בתור העצמי הפנימי,

[מ.] זה מרחף ויכולות לבוא צרות.
[ש.1] כן.

[מ.] בעיות נפשיות יכולות לבוא.
מחלה יכולה לבוא.

כעס יכול לבוא.
הפחד מגיע. הכל מגיע.

אז זה מאוד חשוב,

שהחוש האישי הזה
הופך מודע לשורשו.

[ש.1] כן, וכשאני מנסה לעשות את התרגיל הזה,
[מ.] כן.

[ש.1] אני לא יכול להגיע לזה.
[מ.] מי עושה את התרגיל?

[ש.1] כן, זה המוח והאדם.
[מ.] המוח עושה.

[ש.1] ומי שרוצה להפסיק לסבול.
[מ.] נכון.

[מוג'י] מה יודע את זה ?

מה מודע לכך?

האם זה האדם-נפש או העצמי הפנימי?

[ש.1] העצמי הפנימי.
[מ.] כן. האם האני הפנימי מוטרד?

[ש.1] לא.

[מ.] ובכל זאת, התרגיל טוב,
כי זו היוגה האמיתית .

יוגה פירושה ההתכנסות
לתוך אחדות,

שבו חוש האדם
צריך לגלות מחדש את השורש שלו.

האדם לא יכול לחיות בעצמו .

גם כשהוא לא מודע לעצמי,

זה עדיין מגיע מהעצמי.

אז במידה רבה הביטוי האנושי
של עצמי התודעה

מודע לעצמו כאדם.

וכך זה יכול להימשך לכל החיים ,
בחיי האדם ,

חי את האדם,
כי זה עולם גדול, החלומות שלו,

ו'אני צריך ללכת לעשות את זה,
אני אוהב את זה, אני לא אוהב את זה' , ואבא דה .

אולי חיים אחרי חיים.

״את החיים האלה אני אוהב, אני אוהב גלידה.
הייתי מת על גלידה'.

החיים הבאים, 'אני לא סובל גלידה'.

אין בזה שום דבר עקבי.

אלא שזה לא יכול להתקיים
בלי העצמי האמיתי.

ויש לזה גם אינטליגנציה.

אז, כשזה קורה לעצמי האישי הזה,

משום מה,
זה נמשך לגלות את זה.

אולי זה מספיק סובל בעולם

והוא רוצה למצוא לזה פתרון.

והפתרון המוצק היחיד
זה לגלות מאיפה זה בא,

וכי מאיפה שהוא מגיע ומעצמו,
הם אחד.

זה מה חיפוש החיים .

כי כל היצורים שאינם מודעים
של אחדות זו עם העצמי,

כולם סובלים.

לכולם יש בעיות. אתה רואה?

אז זו המטרה של הסאטסאנג שלנו ,

האם זו התודעה,
בדמות אדם,

נמשך לשורש שלו,

ולא רק נמשך
לעולם שמולו.

וכך התרגיל הזה , כמו ניתוק,

כלומר שכל מה שקורה,

ללכת בעולם, לעשות,
זה, והדימוי העצמי,

דימוי עצמי, הערכה עצמית,

כל זה הוא משחק של המוח,

משחק במצבי הנפש האלה, לא?

וזה חייב להבין את זה
כל המדינות משתנות, בסדר?

וזה יכול להיות עד להם,

הוא יכול להתבונן בהם, מבלי להיות הם.

למעשה, אתה יכול רק לראות משהו,

כי אתה לא זה, בעצם .

ושיש יכולת,

אפילו באדם, להתבונן,

ובהתבוננות בהם זה יודע
שזה לא הם.

והמאפיין הזה הוא כמו ההורה שלו.

אתה רואה, האדם,
המאפיין של להסתכל ולהבין את זה,

"כל מה שאני רואה הוא רק רושם,
מחשבה, תחושה,

אבל זה לא מה שאני'.
זה נקרא 'התעוררות'.

זה להתעורר לעובדה ש,

שום דבר בחוץ
שמגיע דרך המוח או החושים,

שום דבר מזה לא יכול להיות מהותי עבורי.

הכל משתנה.

ואפילו אני כאדם
מי שמסתכל ויודע את זה,

הוא כמו על סף הדרך הזו - עולם,

בדרך זו - אל תהום העצמי.

כי יש לו יכולת
שכשזה נראה,

וזה לא מזוהה עם מה שהוא רואה,
או מה זה חווה, בסדר?

וכל דבר בא כאילו, החיים אומרים,
'הדבר הזה והדבר הזה'.

וזה אומר,
״לא, זה לא זה. מה שאני זה לא זה״.

בזמן שאתה ממשיך לעשות את זה,

זה חוזר באופן טבעי
למודעות העצמית המקורית שלו.

ואני אומר, מודעות עצמית,
מודעות עצמית לא דואלית,

כמו לא דבר אחד, לא איחוד מפוצל,
אלא הרמוניה.

זה חוזר להבין ,

'אבל פה, שום דבר לא קורה לי'.

כשאני נכנס למוח,
לתוך זהות,

ואז ההתרחשויות הופכות לרלוונטיות.

אבל אם אני בכלל יכול להתבונן
ולהיות מודע אפילו לאדם שלי,

שזה כאילו, האדם שלי הוא כמו ה...

איך אתה קורא לזה?
המשקפת שרואה את העולם, בסדר,

אלא האדם שרואה את העולם

נראה גם ממקומו של העצמי.

כשהיא יודעת את זה,
זה חוזר להרמוניה מודעת.

זה כל העניין של ניתוק.

אתה לא צריך להרוג כלום.
זה רק הבנה.

מימוש העצמי
הוא מסע של הבנה,

ומבין את אי ההבנה שלך.
אז זה פשוט.

אלא אם כן נבין את זה, אולי נראה,
'זה הדבר הכי מורכב'.

מַדוּעַ?
כי אתה לא רגיל לעשות את זה.

כל אחד רגיל להסתכל קדימה,
מבט החוצה.

אפילו לפעמים כשאתה חושב
אנחנו מסתכלים פנימה לתוך המוח שלנו,

זה עדיין החוצה מהאני הפנימי.

[ש.1] כן, וזה קורה הרבה,

כי אני נכנס ואז זה הגוף.
אני לא יכול ללכת מעבר.

[מ.] כן. או הגוף-נפש.
אתה בגוף-נפש.

אבל משהו מאחורי זה
מכיר את הדבר הזה.

המוח לא יכול להגיע למימוש אולטימטיבי

מבלי להפוך למימוש .

המוח או האדם
לא יכול להגיע למימוש סופי

ולהישאר בלתי תלוי בהכרה זו .

ככל שזה נעשה מודע יותר,
ככל שהוא יגלה שזה כן .

לא שיש לזה.

וזה דבר מאוד משמעותי.

אף אחד לא יכול לקבל את ההבנה

ולהיות מישהו שיש לו מימוש .

המשמעות היא ש,
הרעיון של עצמך

בתור האדם בלבד,
שוב שוכך, ונראה,

הוא נתפס גם כאובייקט העדין ביותר.

האובייקט העדין הזה של אדם
מתנהג כמו נושא,

וכי כל דבר בעולמו
הוא האובייקט.

אבל בעיני העצמי הוא גם האובייקט הראשון.

האובייקט הראשון זורח כמו התחושה הזו של 'אני',
'אני כאן'.

אתה יודע, 'מיה!'
'כן, אני כאן.'

מה זה אומר 'אני כאן'?

ההתייחסות בדרך כלל היא,
'תראה, אני כאן'.

וזה בסדר, זה נורמלי.

זה המקום היחיד
שבו שפה יכולה להתקיים, בצורה כזו.

השפה היא לתחושת האדם

לקיים יחסים עם מה שהוא אוהב
או לא אוהב. בְּסֵדֶר?

בעצם אין בזה שום דבר רע,
בסופו של דבר.

כי גם כשאתה מתעורר
שוב להבין את זה,

מה שלא יקרה, רואים את זה מהמקום הזה.

אבל את המקום הזה אי אפשר לראות,

ושאני יכול להיות רק המקום הזה באמת.

ואז כשאתה באמת יודע את זה,
הביטוי הדינמי של זה,

שזה כמו להיות אדם,
שעדיין יכול לשחק,

אבל לא תהיה בה את האשליה הזו.

[ש.1] כן. האשליה הזו חייבת להיעלם.

[מוג'י] לא, זה צריך להיות מובן.
[ש.1] כן.

[מ.] זה לא צריך ללכת.
למה זה צריך ללכת?

כי אתה משלב את זה
עם הזהות שלך

וזה כואב כמו 'לא, לא, לא, לא'.

אבל כל זה עכשיו,
אתה הולך לראות את כל זה

הם מבנים של הנפש.

ואפילו העצמי
הוא רק דיוקן פסיכולוגי

של הנפש, של האדם.

אבל הישות הפנימית, שאין לה צורה,
אתה לא יכול לזהות ולומר,

'אה, מצאתי את הישות הפנימית'.
אתה לא יכול לעשות את זה.

כי כל דבר שאתה יכול לעשות איתו את זה,
הוא אובייקט בתפיסה.

[ש.1] כן.

[מוג'י] הבנת את זה, לא?
[ש.1] כן.

[מוג'י] בסדר. אז תוכיח את הבעיה שלך.
תמשיך.

[לְהַשְׁתִיק]

[מ.] אתה צריך לשבת עם זה, יותר ויותר.
[ש.1] כן.

[מ.] כי זה כמו שינוי צורה.

דקה אחת אתה חושב שאתה מחפש

וברגע הבא אתה מעורב, מושקע.

[ש.1] כן.

[מ.] בסדר. אל תכעס על זה,

כי זה קורה במשך כל החיים.

אז תן לזה לקרות, זה בסדר.

פשוט תמשיך לראות, 'אבל חכה רגע,
אפשר לראות את זה גם'.

הכי אינטימי
הוא גם מושא לתפיסה.

הכי אינטימי,
כי 'אינטימי' פירושו לפחות שניים.

אם אין שניים, אין אינטימיות.

האם אתה יכול להתבלבל, 'אתה',
לאור מה שאני משתף?

[ש.1] לא, לא.
[מוג'י] תודה.

[מ.] אבל אתה יכול להיות מודע לבלבול.
[ש.1] כן.

[מ.] אם אתה יכול להיות מודע לבלבול

בלי להזדהות עם בלבול,
אתה בוגד?

[ש.1] לא, לא. [צוחק]

[מוג'י] טוב מאוד.

אז בואו נתחיל שוב מההתחלה.
מה הבעיה שלך?

[ש.1] שכאשר אני עושה את התרגיל הזה,

אני מאמין שאני צריך למצוא משהו.

[מוג'י] 'אני' להיות מה?

[מ.] תן את המעמד שלך.
[ש.1] האדם.

[מ.] מתי אתה עושה את התרגיל?

כשהאדם עושה את התרגיל, בסדר.

יש עוד מילה לאדם
בתרגיל הזה,

הייתי קורא לזה,

כאשר המודיעין המותאם אישית
של האמת,

כאשר האינטליגנציה האישית של אלוהים

מתבלבל עם התחזיות שלו,

ואז זה כאילו, זה אבוד לעצמו.

זה כאילו, זה אבוד לעצמו.

כשהאובדן הזה לעצמו נהיה כואב,

אתה על סף התעוררות.

אתה מבין?

כי אם אתה לא מוטרד מזה,

אז לא תעבור מעבר לזה.

[ש.1] כן, כשזה רק כאב, כאב, כאב.
[צוחק]

[מ.] 'אין כאב, אין רווח', הם אומרים.
[שואל 1 צוחק]

אתה חייב ...

זה כמו, במובן מסוים,
את יולדת את עצמך.

[ש.1] בגלל שאני יושב ואני עושה,

אבל אני מרגיש שאין תוצאה.
ואז אני מוותר וחוזר.

[מ.] אתה, שוב,
מי שיושב ומסתכל, מה?

[ש.1] האדם.
[שניהם צוחקים]

[מ.] האם זה משנה
אנחנו תופסים את זה ככה ?

שזה האדם שעושה את זה,

ועל מה שהאדם בוכה היום,

צוחק על עוד רגע.
שזה לא עקבי.

וגם אם כתוב, 'אוריקה, מצאתי את העצמי!'
האם זה יכול להיות נכון?

[ש.1] לא.
[מוג'י] לא. למה לא?

[ש.1] כי לא ניתן לראותו.

ואם זה מוביל לאשליה כלשהי של...

[מ.] אז בשביל מה התרגול?

[ש.1] כדי להיות מודע לכל אלה...

רעיונות שגויים.

[מ.] כן, זו דרך אחת שאנחנו יכולים לנסח את זה.

תגיד לי בדרך אחרת שנוכל לנסח את זה.
זה טוב.

אני לוקח את זה, כדי להיות מודע
מכל הקטנים האלה ,

כל העיוותים הקטנים האלה של ההבנה,

להיות מודעים אליהם.
אבל יותר עדין מזה.

בהיותך מודע להם,
אתה הופך מודע למה?

[ש.1] של זה שהוא רואה.
[מוג'י] רואה, כן.

[מ.] איך אתה יכול להיות,

אתה יכול להיות מודע לזה בצורה פנומנלית?

האם אתה יכול להיות מודע לזה בצורה פנומנלית?

[ש.1] לא.
[מוג'י] לא.

[מוג'י] אז לכן,
אתה הופך מודע למה?

[ש.1] זה מרגיש כאילו זה רק רגעים
של המודעות הזו.

[מ.] כן. זה יהבהב לפני,
כי אתה לא רגיל לזה.

הרפלקס רגיל לצאת החוצה

וחיבור עם אובייקטים של הקרנות
ותפיסה.

אתה רגיל לזה.
אבל עכשיו אני מבקש ממך...

כל זה קורה לכולם.
ואפילו זה שאומר,

״אבל זה קורה לי
ואני מוצא את זה מתסכל!'

מה שאני מבקש ממך לעשות זה לראות את זה,

זה גם היבט של הנפש.

אבל כל ההיבטים האלה,

הם הגיעו במקור
מתוך ההקרנה הזו, קדימה.

[מ.] אתה רואה?
[ש.1] כן.

[מ.] כן. וזו ההזדמנות האמיתית
הוא שרואים את זה.

אבל עדיין משהו מרגיש,
'לא, אבל המוח עדיין מטריד'.

לא, אל תדאג.
זה מטריד את מי?

את מי הנפש מטרידה?

[מ.] נוכל לומר ביחד אחרי שלוש: 1, 2, 3 ...
[ש.1] אף אחד.

[מ.] האדם. הו, אף אחד!
הו, ניצחתם אותי!

זה לא מטריד אף אחד!
זה לא מטריד אף אחד.

זו תשובה טובה יותר מהאדם.
אתה רואה את זה?

[ש.1] כן.
[מוג'י] בסדר.

[מוג'י] אז מה עכשיו?

זה מספיק או לא מספיק?

[ש.1] אני לא יודע.

[מ.] מי אומר? מי זה...?
מאיפה התשובה הזו?

אני יכול לקבל את זה, או שאני יכול להטיל ספק בזה,
'אני לא יודע'.

'אני', מי לא יודע?

[ש.1] זה האדם.
[מוג'י] זה האדם.

[מוג'י] כן, בטוח?
[ש.1] לא. [צוחק]

[מ.] זה יכול להיות מהאדם.

אם אתה אומר שזה מהאדם, בסדר,

אז הייתי אומר,
אתה נותן לי עוד מהלך אחד.

אבל מה מודע
שזה בא מהאדם?

[ש.1] כן.
משהו מרגיש כאילו, זה לא מרוצה,

אבל אני לא צריך ללכת אחרי זה.

[מוג'י] כן, כן.
זוהי ראייה עוצמתית,

'משהו מרגיש לא מסופק'.

זה שמרגיש לא מרוצה,

זה אישי או לא אישי?

[ש.1] זה אישי.
[מוג'י] אישי.

[מ.] אתה מבין, אם זה יפריע לך בכל פעם,
כמו שהאדם הולך,

'כן, אני מכיר את גורוג'י,
אבל אתה יודע, אני לא יכול לקבל...'

[מ.] מי מדבר?
[ש.1] האדם.

[מ.] כן.
[ש.1] כן.

[מ.] אז נסיים בנימה הזאת?

[ש.1] אה, בן אדם? לא. [צוחק]
[מ.] תודה. בְּסֵדֶר. אֵיפֹה?

[מוג'י] מה המשמעות של סיום?

[ש.1] רק השיחה הזו.
סיים את השיחה.

[מ.] השיחה יכולה להסתיים
בביטוי בעל פה.

יכול להיות שזה יקרה
סוג של דברים קטנים

בראש שמרגיש כמו,
'כן, אני לא יודע.

דיברתי עם מוג'י ,
וזה היה ממש ברור ,

אבל עכשיו זה לא ברור'.
האם דיווח מ?

[ש.1] המוח.
[מ.] מן השכל.

[מוג'י] והאם זה אולטימטיבי?
[ש.1] לא.

[מוג'י] לא. מה זה אולטימטיבי?

[ש.1] זה שמודע לכך.

[מוג'י] כן, כן.

איזה איפה?

[ש.1] זה לא נמצא בשום מקום.

[מוג'י] למה אתה מחייך?
[השואל צוחק]

[ Mooji ] אז, יש לך בעיה?

[ש.1] לא.
[שניהם צוחקים]

[מ.] האם אתה יכול, ממקום התשובה הזה,
יש לך פעם בעיה?

[ש.1] לא . לֹא.

[מוג'י] האם אתה עצוב או שמח על זה?

[ש.1] כלום.
[מוג'י] טוב מאוד.

[מ.] יותר עדין אפילו מאושר.

[מוג'י] כן. אנחנו טובים?

אם אתה הולך ללכת
והמוח חוזר שוב ואומר,

'אני לא זוכר שום דבר מזה'.

״אני הולך לנסות ולראות
אם אני יכול להחזיר את מצב הרוח הזה'. זה היה מצב רוח?

[ש.1] לא.
[מ.] זה לא מצב רוח.

[מ.] אתה יכול לאבד את זה?

[ש.1] לא.
[מ.] לא.

[מ.] האם אתה יכול להחזיק את זה?
[ש.1] לא.

[מ.] טוב מאוד.

[מ.] אני שמח. טוב מאוד.

אז את השאר אני לא צריך לקרוא, לא?

"אני לא יודע איך להיות מודע,
שאני מודע.'

[השואל צוחק]

"אני עדיין רואה את זהות ה'אני' הזו כאמיתית.
בבקשה תעזרו, מיה."

[מ.] האם אנחנו צריכים?
[ש.1] לא.

[מ,] טוב מאוד. אני יכול לשמור אותו?
[ש.1] כן. כלומר, לזרוק את זה.

[מ.] זרוק אותו, שמור אותו.
אני שמח שאתה כזה. זה טוב.

[ש.1] אתה לא צריך לשמור אותו.
[מ.] כי זה ... [המכתב]

[מ.] אני קורא לזה הושטת יד משמחת
להבהיר משהו.

ובמידה הזו, זה מאוד...

כלומר, זה לא משחק.

אנחנו יכולים לומר שזה כמו משחק,
אבל זה לא משחק ציני.

זה, אפשר לומר, משחק או מחזה או,

משהו שצריך לקרות

לביטוי האנושי של התודעה,

כשזה מגיע לשלב
שבו העולם שלו לא עובד.

ואני לא רואה בזה אסון.

אני רואה בזה הזדמנות
להסתכל מאחורי הקלעים .

[ש.1] כן, כן.
אני רוצה לנצל כל הזדמנות להסתכל.

[מ.] בסדר. עַכשָׁיו? ממש עכשיו?

[ש.1] תמיד, כן, עכשיו.
[מ.] כן. בְּסֵדֶר.

[מ.] האם אתה צריך לחפש יותר עכשיו?

[ש.1] אני יכול לעשות, כן.
[מוג'י] כן.

[מ.] כן. טוֹב.
[ש.1] כן, כן. [צוחק]

[מ.] תודה. טוב מאוד.

ואתה לא צריך לדבר
למישהו בנושא.

רק אתה יושב עם זה ותראה.

ועד כמה שהמוח יכול להיות מסובך,
אתה זוכר, זה משני.

מה שעיקרי, זה לראות את זה.

והמוח יכול לבוא בצורה
של מחשבה או מצבי רוח או תחושה,

זה יכול להיראות כמו בלבול,

זה נראה זהות,
אבל זה עדיין רק מופיע.

[מ.] האם העצמי יכול להופיע?
[ש.1] לא.

[מוג'י] לא.

אז זה גורם להופעת משחק המוח
והמגוון ,

אבל זה עצמו בלתי ניתן לתיאור, למעשה .

אז בשלב זה הייתי אומר,
לשבת ולחשוב על זה.

[ש.1] כן.
[מ.] כן. זה כל מה שאתה צריך לעשות.

אתה מבין, זה נשמע כאילו
ממה שאתה כותב, מישהו עלול לחשוב,

'וואו, אני מרגיש שהיא בצרות אמיתיות'.

אבל בשבילי, אני אומר, איזו הזדמנות,

אני חייב לברר ממך,
אנחנו יכולים להסתכל ביחד.

וזה הכל בך. זה הכל אתה.

טוב מאוד.

האם תרצה תה, או לקבל משהו?
אתה בסדר?

[ש.1] אני חושב שמחכה לי אוכל.

[מ.] לך תאכל את האוכל עכשיו, קר.

זה האוכל היחיד ששווה
אוכל קר עכשיו.

תודה לך. נפלא, יקירי.
תודה, תודה, תודה.

[ש.1] תודה לך Guruji.
[מ.] כן. נתראה עוד מעט.

[מ.] בסדר. בְּסֵדֶר.
[ש.1] תודה.

[מוג'י] אם אתה רציני,
אתה יכול ללכת באותו כביש.

זה טרי בכל פעם.

[שואל 2] באבאג'י,
הדבר הזה שמשהו היה חסר,

[ש.2] אנשים הביאו אליך פעמים רבות,

[ש.2] 'כן, אני עושה את התרגיל,

הכל מעולה,
אבל משהו חסר'.

והיה רגע שבו זיהיתי ,

'הו, וואו, יש לי את המחשבה הזו'.
באמת הייתי צריך לבדוק את זה.

וזה הגיע אליי,
שבגלל ההרגל להיות בעל צורה ,

זה כאילו משהו מסתכל
לצורה בתוך חסרי הצורה.

וזה נותן לך רעיון
שמשהו חסר.

ואז,
עוד דבר שאתה כל הזמן אומר לנו,

'אתה יכול לשאת את הריקנות שלך?'

וזה כמו,
זה פשוט לחץ בצורה אחרת.

שזה כבר לא מציק
כשזה מגיע.

[מ.] אנחנו רגילים להחזיק כמה
רווח פנומנלי.

אנחנו אומרים, 'כן, אבל משהו חסר'.

לפעמים אני יכול לנסח את זה...

מה אומר שמשהו חסר?

ואתה יודע,
אנחנו במעין רגע של 'סוף המשחק'.

'המוח?' בְּסֵדֶר.

מה זה לראות את המוח,
אומר שחסר משהו?

'אה, אני לא יכול לראות את זה.'

האם זה אומר שזה לא קיים?
אתה רואה?

'אני', מי לא יכול לראות את זה?

אפילו זה שאומר 'אני לא יכול לראות את זה',
נראה גם ממנו.

[מ.] אבל זה, הגענו למשהו...

[חבר] אתה יכול להגיד את זה שוב?
[מ.] מה?

[מ.] אפילו זה שאומר,
'אני לא יכול לראות',

מה זה לראות את זה

הוא עצמו נראה, בזה.

אבל יש משהו שמרגיש כמו,

'אני צריך מסקנה קונקרטית'.

וכל מסקנה קונקרטית
הוא גם פשוט פנומנלי.

ובגלל זה אני אומר,
אתה לא יכול לשאת את הריקנות שלך.

כי משהו נשען על גביע.

אבל גם הגביע וגם זה שזוכה בו,
גם אינם אמיתיים.

כָּזֶה.

אז זה יכול להיראות כמו,
זה קצת נפשי, בסדר?

זה כמו שחרב החוכמה יכולה להיראות,

'הממ, אבל זה עשוי מקרטון'.

זה לא משנה מה זה חושב,
אבל, כן...

זהו לב ליבה של הרהור אדווייטה!

זה ה...

אין הבא אחרי זה.

אתה מבין?
אלא אם כן נצא.

וזה בסדר, אבל צא אחרי!

כשאתה יוצא במהלך,
כשאנחנו מסתכלים,

משהו רוצה לברוח.
זה בסדר, זה בסדר.

זה אתה?
אתה אומר, 'סוג של...'

כי אתה רגיל לזה להיות גם מוח,
ו...

[מ.] אז בכל מקרה, אנחנו יכולים פשוט לעצור שם.
[פ.] כן.

[מ.] כן, נפל הגרזן.

אבל הראש מדבר.

[צְחוֹק]

כן, הגרזן נפל,
אבל הראש מדבר.

כל הזכויות שמורות 2024 למוג'י מדיה בע"מ

אין לשכפל חלק כלשהו מהקלטה זו

ללא הסכמה מפורשת של מוג'י מדיה בע"מ.