www.youtube.com/.../watch?v=see0m_JzB5g

עכשיו בבי-בי-סי 2, חצי הגמר
של פרק 3 ב"יומני קירקגור"

עם ריצ'רד צ'מברליין,
פגי מאונט ובילי ברמנר.

ובבי-בי-סי1, "אתל הצפרדע".

ערב טוב. הערב, ב"אתל הצפרדע"
נסקור את נושא האלימות.

אלימות הכנופיות הבריטיות.

ביום שלישי האחרון
בא הקץ על משטר אימה,

כשהאחים פיראנה הידועים לשמצה,
דאג ודינסדייל,

בתום אחד המשפטים המופלאים ביותר
בדברי ימי המשפט הבריטי,

נידונו ל-400 שנות מאסר
בגין פשעי אלימות.

הערב, "אתל הצפרדע" תסקור
את עלייתה של פיראנה,

את השיטות בהן השתמשו
להכנעת כנופיות יריבות,

את המעקב אחריהם ואת מעצרם בידי
המפקח המבריק הארי "סנפירים" מיחידה קיו.

דאג ודינסדייל פיראנה נולדו
כשהוריהם היו במעצר על תנאי

בבית זה שבדרך קיפלינג כבכוריה
של משפחה בת 16 נפשות.

אביהם, ארתור פיראנה,

סוחר גרוטאות מתכת
ומנחה חידוני טלוויזיה,

היה מוכר היטב למשטרה
וקתולי אדוק.

בינואר 1928 הוא התחתן עם קיטי מלון,
מתאגרפת מבטיחה מאיסט-אנד.

דאג נולד בפברואר 1929
ודינסדייל - שבועיים אחריו,

ושוב, שבוע נוסף לאחר מכן.

שכנתם היתה הגב' אפריל סימנל.

דרך קיפלינג היה
רחוב טיפוסי באיסט-אנד.

אנשים יצאו בריצה כל היום
זה מביתו של זה וזה עם רכושו של זה.

אבל היתה הרבה שמחה.
-האם זה היה איזור נורא אלים?

כן. שמח וגם אלים.

אני זוכר שדאג אהב איגרוף
עד שהוא למד ללכת.

אחר כך הוא העדיף בעיטות בביצים.
הוא מאוד התעניין בזה.

אימו התקשתה מאוד לקרוא לו
לבוא לשתות תה.

הוא היה מסתובב בחוץ,
תוקע את המגף שלו, אתה יודע. שיבורך.

הילדים אז היו אחרים.

הראש שלהם לא היה מלא
בפילוסופיה הדואליסטית של דקארט.

בגיל 15, דאג ודינסדייל נכנסו לביה"ס
היסודי "ארנסט פיתגורס" שבקלרקסוויל.

מר וייני, אתה לימדת
את האחים פיראנה אנגלית.

מה הכי זכור לך מהם?

אנתוני וייני.

כשהאחים פיראנה עזבו את ביה"ס
הם גויסו,

אבל הוועדה הרפואית חשבה שהם
לא מספיק יציבים נפשית אפילו לשירות לאומי.

היות שלא זכו בהזדמנות לנצל
את כשרונותיהם בשירות ארצם,

הם התחילו להפעיל את "המפעל".

הם היו בוחרים קורבן
ומאיימים להכות אותו,

אם לא ישלם להם "דמי חסות".

אחרי ארבעה חודשים הם התחילו
להפעיל את מה שכינו "המפעל השני".

ובו הם בחרו קורבן
ואיימו שלא להרביץ לו,

אם לא ישלם להם.

אחרי עוד חודש היה להם רעיון
של "המפעל השני השני".

היו מאיימים על הקורבן
שאם לא ישלם להם, הם ירביצו לו.

מבחינת האחים פיראנה
היתה זו נקודת המפנה.

דאג ודינסדייל הקימו כנופיה
שאותה כינו "הכנופיה",

- הארי "סנפירים" איברים -

הם השתלטו באיומים על מועדוני לילה,
אולמי ביליארד, בתי קזינו ומסלולי מירוצים.

כשהם ניסו להשתלט על מועדון הקריקט
של מארילבורן,

הם זכו לראשונה בחייהם בכל הקופה.

עם התרחבות האימפריה שלהם,
אנו, ביחידה קיו,

עקבנו אחרי כל תזוזה שלהם
לפי המדבקות הצבעוניות.

פושע זעיר אחד שהסתכסך
עם דינסדייל פיראנה

היה וינס סנטרטון-לואיס.

יום אחד ישבתי בבית
ואיימתי על הילדים,

הצצתי דרך החור שבקיר

וראיתי את נהג המיכלית הזה,
אחד מאנשיו של דינסדייל, יוצא החוצה.

הוא בא אלי שופע חביבות ואומר,
שדינסדייל רוצה לדבר איתי.

אז הוא קושר אותי מאחורי המיכלית
וגורר אותי עד לדינסדייל.

ודינסדייל יושב לו בסלון עם דאג
וצ'ארלס פייזלי, מוחץ התינוקות,

ועוד שני מפיקי קולנוע
ומישהו שהם כינו "קירקגור".

יושבים שם ומתמסטלים,

ודינסדייל אומר,
"היית ילד רע, קלמנט".

הוא פתח לי את הנחיריים,

וניסר לי את הרגל
והוציא לי את הכבד,

ואני אומר לו,
"לא קוראים לי קלמנט,"

ואז הוא מאבד את זה
וממסמר את הראש שלי לרצפה.

הוא מיסמר את הראש שלך לרצפה?
-כן, בהתחלה.

עוד מישהו שראשו מוסמר לרצפה
היה סטיג או'טרייסי.

סטיג, נאמר לי שדינסדייל פיראנה
מיסמר את הראש שלך לרצפה.

לא, לא. מה פתאום.

הוא היה בחור נהדר.
היה מביא לאמא שלו פרחים וכאלה.

הוא היה לי כמו אח.

אבל למשטרה יש סרטון שבו דינסדייל
ממסמר את הראש שלך לרצפה.

אה, טוב. הוא עשה את זה, כן.
-למה?

הוא היה מוכרח, לא?
לא היתה לו ברירה.

הפרתי את החוק הלא-כתוב.

מה עשית?

אה...

הוא אף פעם לא אמר לי מה,
אבל הוא הבטיח לי שזה מה שהיה.

וזה הספיק לי ולדינסי.

הוא לא רצה למסמר
את הראש שלי לרצפה,

הייתי צריך להתעקש על זה.
הוא רצה לתת לי ללכת.

אין משהו שדינסדייל לא יעשה בשבילך.

ואתה לא נוטר לו טינה?
-טינה? לדינסי? הוא היה כזה מותק!

אני מבין שהוא גם מיסמר
את הראש של אשתך לשולחן קפה,

נכון, גב' או'טרייסי?
-לא, לא, לא, לא.

כן, הוא באמת עשה את זה.
הוא היה אכזרי... אבל הוגן.

וינס, אחרי שהוא מיסמר את ראשך לרצפה,
ראית אותו מאז?

כן, אחרי זה הייתי הולך לדירה שלו
בכל יום ראשון בצהריים כדי להתנצל.

היינו לוחצים ידיים ואז הוא היה
ממסמר את הראש שלי לרצפה.

בכל יום ראשון?
-כן, אבל הגישה שלו היתה סבירה בהחלט.

כאילו, היה יום ראשון שההורים שלי
באו אלי לתה,

ואני ביקשתי ממנו אם ממש לא איכפת לו
לא למסמר את הראש שלי לרצפה באותו שבוע.

והוא הסכים.

הוא רק הבריג את האגן שלי
למגש של עוגה.

החבר היחיד שהיה לי.

לא מוכן לשמוע עליו אף מילה רעה.

בחור חמד.

Clearly, Dinsdale inspired tremendous loyalty
and terror amongst his business associates.
But what was he really like?
I walked out with Dinsdale on many occasions
and found him a most charming and erudite companion.
He was wont to introduce one to many
eminent persons.
celebrated American singers, members
of the aristocracy and other gang-leaders.
- How had you met then?
- Through his work for charity.
He took a warm interest in Boys' Clubs,
Sailors' Homes,
Choristers' Associations, Scouting Jamborees
and of course the Household Cavalry.
- Was there anything unusual about him?
- I should say not!
Dinsdale was a perfecty normal person
in every way...
Except... Except in as much as he was convinced
that he was being watched by a giant hedgehog
which he reffered to as "Spiny Norman".
How big was Norman supposed to be?
Normally he was wont to be about
12 feet from nose to tail...
but when Dinsdale was very depressed...
Norman could be anything
up to 800 yards long.
When Norman was about,
Dinsdale would go very quiet...
his nose would swell up
and his teeth would start moving about
and he'd become very violent
and claimed that he'd laid Stanley Baldwin.
Dinsdale was a gentleman.
What's more, he knew how to treat
a female impersonator.
It's easy for us to judge
Dinsdale Piranha too harshly.
After all, he only did what most of us
simply dream of doing.
I'm sorry.
After all, a murder is only
an extroverted suicide.
Dinsdale was a looney, but he was a happy looney.
Lucky bastard!
Most of these strange tales
concern Dinsdale, but what of Doug?
One man who met him was Luigi Vercotti.
I'd been running a succesful escort agency
high class, no really, high class girls...
We didn't have any of that, that was right out.
And I decided... Excuse me.
Hello? No, not now. Shtoom... shtoom...
Right, we'll have the "watch" ready for you
at midnight.
The watch...
The Chinese watch.
Yes, right oh, bye bye... Mother.
Anyway I decided then to open a high class
night club for the gentry at Biggleswade
with international cuisine, cooking, top-line acts,
and not a cheap clip joint for picking up tarts,
that was right out, I deny that completely.
And one night Dinsdale walked in
with a couple of big lads
one of whom was carrying a tactical nuclear missile.
They said I had bought one of their
fruit machines and would I pay for it.
- How much did they want?
- 3/4 of a million pounds.
- Then they went out.
- Why didn't you call for the police?
I'd noticed that the lad with the thermonuclear
device was the Chief Constable for the area.
Anyway, a week later they came back,
said that the cheque had bounced
and that I had to see... Doug.
Doug. Well, I was terrified of him.
Everyone was terrified of Doug.
I've seen grown men pull their own heads off
rather than see Doug.
- Even Dinsdale was frightened of Doug.
- What did he do?
He used... sarcasm. He knew all the tricks,
dramatic irony, metaphor, pathos, puns,
parody, litotes and... satire.
By a combination of violence and sarcasm,
the Piranha brothers, by February 1966,
controlled London and the Southeast.
In February, though, Dinsdale made a big mistake.
Latterly Dinsdale had become increasingly
worried about Spiny Norman.
He had come to the conclusion that Norman slept
in an aeroplane hangar
at Luton Airport.
And so on Feb 22nd 1966, at Luton Airport...
Even the police began to sit up and take notice.
The Piranhas realised they had gone too far
and that the hunt was on.
They went into hiding and I decided
on a subtle approach, viz. some form of disguise,
as the old helmet and boots were a bit of a giveaway.
Luckily my years with Bristol Rep. stood me in
good stead, as I assumed a bewildering
variety of disguises.
I tracked them to Cardiff,
posing as the Reverend Smiler Egret.
Hearing they'd gone back to London, I assumed
the identity of a pork butcher, Brian Stoats.
On my arrival in London, I discovered they
had returned to Cardiff.
I followed as Gloucester from King Lear.
Acting on a hunch, I spent several months
in Buenos Aires as Blind Pew,
returning through the Panama Canal as Ratty,
in Toad of Toad Hall.
Back in Cardiff, I relived my triumph
as Sancho Panza in Man of la Mancha,
which the Bristol Evening Post described as
'a glittering performance of rare perception',
although the Bath Chronicle
was less than enthusiastic.
In fact it gave me a right panning. I quote:
'as for the performance of Superintendent
Harry "Snapper" Organs as Sancho Panza,
the audience were bemused by his high-pitched Welsh
accent and intimidated by his abusive ad-libs.'
'Sancho Panza (Mr Organs) spoilt an otherwise
impeccably choreographed rape scene
by his unscheduled appearance
and persistent cries of "What's all this then?"'
- Never mind, Snapper, love, you can't win 'em all.
- True, constable. Could I have my eye-liner, please?
- Telegram for you, love.
- Good-oh. Bet it's from Binky.
Those flowers are for Sgt. Lauderdale
from the gentleman waiting outside.
- 30 seconds, Superintendent.
- Oh blimey, I'm on.
- Is me hat straight, constable?
- Oh, it's fine.
- Right, here we go, Hawkins.
- Oh, merde, Superintendent.
Good luck, then.
Read all about it. Piranha brothers escape.
Dinsdale? Dinsdale? Dinsdale?
Well, that's all for now.
And so until next week...