Samadhi Part 1 - "Maya, the Illusion of the Self"

סמאדהי
(תירגום הסרט נכתב בלשון זכר אך פונה לשני המינים)

סמאדהי היא מילה בסנסקריט עתיקה,
לה אין מקבילה מודרנית

ישנו אתגר עקרוני ביצירת סרט על הסמאדהי

הסמאדהי מייצג משהו שאי אפשר להעביר ברמה השכלית

הסרט הזה הוא פשוט ההתממשות החיצונית
של המסע הפנימי שלי.

הכוונה היא לא ללמדך על הסמאדהי, או לספק מידע למחשבה,

אלא לעורר בך את ההשראה
לגלות את הטבע האמיתי שלך באופן ישיר.

סמאדהי רלוונטי עכשיו יותר מתמיד.

אנו נמצאים בזמן בהסטוריה בו שכחנו לא רק את הסמאדהי,
שכחנו גם את מה ששכחנו.

השכחה הזו היא מאיה, האשליה של העצמי.

חלק 1: מאיה
(אשליית העצמי)

כבני אדם, רובנו שקועים בחיי היום יום שלנו,
עם מעט מחשבה על מי אנחנו

למה אנחנו כאן, או לאן אנו הולכים.

רובנו מעולם לא הכרנו את האני האמיתי,
הנשמה, או מה שהבודהה כינה אנאטה

- זה אשר מעבר לשם וצורה, מעבר לחשיבה.

כתוצאה מכך אנו מאמינים שאנו הגופים המוגבלים האלו.

אנו חיים בפחד, במודע או שלא במודע,
שהמבנה העצמי המוגבל שעמו אנו מזוהים, ימות.

בעולם של היום, הרוב המכריע של האנשים
העוסקים בדת או בתרגול רוחני

כגון יוגה, תפילה, מדיטציה, שירה (כתפילה) או כל סוג של פולחן,

מתרגלים טכניקות שהן מותנות.

מה שאומר שהם רק חלק ממבנה האגו.

החיפושים והפעילות אינם הבעיה - חשיבה שמצאתם את התשובה

בצורה חיצונית כלשהי - היא הבעיה.

רוחניות בצורתה הנפוצה ביותר אינה שונה מהחשיבה הפתולוגית

המתרחשת בכל מקום.

זו עוד הסתה של המוח.

יותר בני אדם בעשייה, בניגוד להוויה.

מבנה האגו רוצה יותר כסף, יותר כוח,
יותר אהבה, יותר מהכל.

אלו ההולכים על מה שמכונה הנתיב הרוחני חושקים
להיות יותר רוחניים, ערים יותר, שווי נפש יותר,

שלווים יותר, מוארים יותר.

הסכנה הטמונה לכם בצפייה בסרט זה
היא שהשכל שלכם ירצה לרכוש את הסמאדהי.

מסוכן אף יותר הוא שהמוח שלכם
עלול לחשוב שהוא אכן רכש סמאדהי.

בכל פעם שיש רצון להשיג משהו
אפשר להיות בטוחים שזוהי עבודתו של מבנה האגו.

סמאדהי אינו קשור להשגה או הוספה של משהו לעצמך.

להבין את סמאדהי זה ללמוד למות לפני שמתת.

חיים ומוות הם כמו יין ויאנג - רצף בלתי נפרד.

נפרשים לאין-סוף, ללא התחלה וללא סוף.

כאשר אנו דוחפים מאיתנו את המוות,
אנו דוחפים גם את החיים.

כשחווים ישירות את האמת של מה שאתם,
כבר אין פחד מהחיים או מהמוות.

החברה והתרבות שלנו אומרת לנו מי אנחנו,

ובאותה העת אנו עבדים להשתוקקויות והסלידות העמוקות יותר, הביולוגיות והלא-מודעות, החולשות על הבחירות שלנו.

מבנה האגו הוא רק הדחף לחזרה.

זוהי פשוט הדרך שהאנרגיה פעם הלכה בה,
והנטייה לאנרגיה ללכת בדרך הזו שוב,

בין אם היא חיובית או שלילית עבור האורגניזם.

יש אינסוף רמות של זיכרון, או שכל,
ספירלות בתוך ספירלות.

כאשר התודעה שלכם מזדהה עם השכל הזה או מבנה האגו,

זה קושר אתכם להתניה חברתית, לה אפשר לקרוא המטריקס.

ישנם היבטים של האגו שאפשר להיות מודעים להם,
אך זהו הלא מודע,

החיווט הארכאי, הפחדים הקיומיים הקדומים,
שלמעשה מניעים את כל המכונה.

דפוסים אינסופיים של האחזות בהנאה והימנעות מכאב

עברו סובלימציה לכדי התנהגויות פתולוגיות.

העבודה שלנו...

מערכות היחסים שלנו...

האמונות שלנו, מחשבותינו עצמן, וכל דרך החיים שלנו.

כמו בקר, רוב בני האדם חיים ומתים בהכנעה פאסיבית,
מזינים את המטריקס עם חייהם.

אנו חיים חיים הנעולים בתבניות צרות.

חיים אשר לעיתים קרובות מלאים בסבל רב,
ולעולם לא עולה בדעתנו שאנחנו בעצם יכולים להיות חופשיים.

זהו אפשרי להרפות מהחיים אשר הועברו בתורשה מהעבר,

ולחיות את אלו שמחכים לצאת דרך העולם הפנימי.

כולנו נולדנו לעולם הזה עם מבנים מותנים ביולוגית,
אך ללא מודעות עצמית.

לעתים קרובות, כשמביטים בעיניו של ילד צעיר,
אין זכר לעצמי, רק ריק מואר.

האדם שאליו הוא גדל, הוא מסיכה הנלבשת על התודעה.

שייקספיר אמר, "כל העולם במה,
וכל הגברים והנשים רק שחקנים ".

אצל אדם ער, התודעה זורחת
דרך האישיות, דרך המסכה.

כשאתה ער, אתה לא מתחיל להזדהות עם הדמות שלך.

אתה לא מאמין שאתה המסכות שאתה לובש.

אבל אתה גם לא מוותר על לשחק תפקיד.

כשאנחנו מזוהים עם הדמות שלנו, הפרסונה שלנו

זו היא המאיה, האשליה של העצמי.

סמאדהי היא ההתעוררות מהחלום של הדמות שלך במחזה החיים.

2400 שנה אחרי שאפלטון כתב את "הרפובליקה",

האנושות עדיין בדרכה החוצה מהמערה של אפלטון.

למעשה אנחנו אולי יותר מקובעים באשליות מאי-פעם.

אפלטון נתן לסוקרטס לתאר קבוצה של אנשים
שחיו כבולים במערה כל חייהם, מול קיר ריק.

כל מה שהם יכלו לראות היו צללים שנפלו על הקיר

על ידי הדברים שעברו לפני אש שהייתה מאחוריהם.

מופע הבובות הזה הופך לעולמם.

לדברי סוקרטס, הצללים יהיו הכי הקרוב
שהאסירים יגיעו ללראות את המציאות.

גם לאחר שסיפרו להם על העולם שבחוץ,
הם המשיכו להאמין שהצללים הם כל מה שקיים.

גם אם היה להם חשד שקיים משהו מעבר,
הם לא היו מוכנים לעזוב את המוכר.

האנושות כיום היא כמו האנשים שרואים
רק את הצללים על קיר המערה.

הצללים מקבילים למחשבותינו.

עולם החשיבה הוא העולם היחיד שאנו מכירים.

אך יש עולם אחר, מעבר למחשבה.

מעבר לתודעה הדואלית.

האם אתה מוכן לעזוב את המערה?

לעזוב כל מה שהכרת כדי לגלות את האמת של מי אתה?

בכדי לחוות סמאדהי, זה הכרחי
להפנות את תשומת הלב מהצללים, מהמחשבות

ואל עבר האור.

כשאדם רגיל רק לחושך,
עליו להתרגל בהדרגתיות לאור.

כמו התאקלמות לכל פרדיגמה חדשה,
דרוש זמן ומאמץ,

ונכונות לחקור את החדש, כמו גם להשיל את הישן.

ניתן לדמות את השכל למלכודת לתודעה.

מבוך או כלא.

זה לא שאתה בתוך כלא, אתה הוא הכלא.

הכלא הוא אשליה.

אם אתה מזוהה עם עצמי אשלייתי, אז אתה ישן.

ברגע שאתה מודע לכלא - אם אתה נלחם
לצאת מהאשליה, אתה מתייחס לאשליה

כאילו היא אמיתית ואתה עדיין
נשאר ישן, אלא שעכשיו החלום הופך לסיוט.

אתה תרדוף ותברח מצללים לנצח.

סמאדהי היא התעוררות מהחלום של העצמי הנפרד
או מבנה האגו.

סמאדהי היא התעוררות מהזדהות עם הכלא שלו אני קורא "אני".

לעולם לא תוכל להיות באמת חופשי,
כי לכל מקום שתלך, הכלא שלך יהיה איתך.

ההתעוררות אינה להיפטר מהשכל או מהמטריקס - להפך.

כשאתה לא מזוהה עם זה,
אתה יכול לחוות את משחק החיים באופן מלא יותר,

ולהינות מההצגה כפי שהיא, בלי השתוקקות ובלי פחד.

בתורות העתיקות זה נקרא
"המשחק האלוהי של לילה: המשחק בדואליות".

התודעה האנושית היא רצף.

בקצה אחד - בני אדם מזוהים עם העצמי החומרי.

בקצה השני נמצא סמדהי - ההפסקה של העצמי.

כל צעד שאנחנו עושים ברצף לעבר סמאדהי,
מביא פחות סבל.

פחות סבל לא אומר שהחיים הם ללא כאב.

סמאדהי היא מעבר לדואליות של כאב ועונג.

המשמעות היא שיש פחות מחשבות,
פחות עצמי שיוצר התנגדות לכל שקורה,

ההתנגדות הזו היא שיוצרת את הסבל.

השגה של סמאדהי אפילו פעם אחת מאפשרת
לראות מה נמצא בקצה השני של הרצף.

לראות שיש משהו אחר מאשר
העולם החומרי והאינטרס העצמי.

כאשר באמת יש הפסקה
של מבנה העצמי בסמאדהי, אין מחשבה של האגו,

אין עצמי, אין דואליות.

אך עדיין יש את "האני", "אנאטה" או אין עצמי.

בריקנות זו טמון שחר ה"פרג'נה" או חוכמה -

ההבנה שהעצמי המתממש הוא הרבה מעבר
למשחק הדואליות, מעבר לרצף כולו.

העצמי המתממש הוא ללא-זמן, לא משתנה, תמיד בעכשיו.

"הארה" היא ההתמזגות של הספירלה הראשונית,

העולם הנוצר ומשתנה-תמיד,
או הלוטוס בו הזמן נגלה, עם הישות הנצחית שלך.

החיווט הפנימי שלך גדל כמו פרח הנפתח עוד ועוד
כשאתה מפסיק להזדהות עם העצמי,

והופך להיות גשר חי בין עולם הזמן ואין-הזמן.

ההבנה של העצמי המתממש כשלעצמה
היא רק ראשית הדרך.

רוב האנשים יצטרכו לחוות ולאבד
סמאדהי אינספור פעמים במדיטציה

לפני שיוכלו לשלבה בהיבטים אחרים של חייהם.

אין זה יוצא דופן לחוות תובנות מעמיקות
לגבי טבע ההוויה שלך בזמן מדיטציה או בדיקה עצמית,

רק כדי למצוא את עצמך נופל שוב לתבניות ישנות,
שוכח את האמת של מי שאתה.

להבין את הדממה הזאת או הריקנות הזאת בכל חלק בחיים,

בכל חלק של העצמי, משמעו להפוך לריקנות הרוקדת ככל הדברים.

דממה אינה משהו נפרד מתנועה.

היא אינה הופכית לתנועה.

בסמדהי, מכירים בדממה כמשהו זהה לתנועה.
צורה זהה לריקנות.

אין זה הגיוני לשכל, כי שכל הוא ההתממשות של ההוויה דואלית.

רנה דקארט, אבי הפילוסופיה המערבית,
מפורסם באמרה "אני חושב משמע אני קיים".

אף ביטוי אחר לא מציג בצורה ברורה יותר

את קריסת הציביליזציה
וההזדהות המלאה עם הצללים שעל קיר המערה.

השגיאה של דקארט, כמו השגיאה של כמעט כל בני האדם,

הייתה המחשבה שהקיום הבסיסי הוא חשיבה.

בתחילת החיבור המפורסם ביותר שלו,
דקארט כתב שכמעט הכל יכול להיות מוטל בספק.

הוא יכול לפקפק בחושים שלו, ואפילו במחשבותיו.

באופן דומה, גם בקלמה סוטה הבודהה אמר שכדי להגיע לאמת,

יש לפקפק בכל המסורות, הכתובים, התורות
וכל התוכן של המחשבה ושל החושים.

שני הגברים האלה התחילו בספקנות רבה,
אבל ההבדל הוא שדקארט עצר לשאול ברמת המחשבה,

בעוד הבודהה הלך עמוק יותר.

הוא חדר מבעד לרמות העמוקות ביותר של השכל.

אולי אם דקארט היה רואה מעבר לשכלו החושב,
הוא היה מבין את טבעו האמיתי

והתודעה המערבית הייתה שונה מאוד היום.

במקום זאת, דקארט תיאר את האפשרות
של שד מרושע שיכול להחזיק אותנו

תחת מעטה של ​​אשליה.

דקארט לא הכיר בשד המרושע כמה שהוא באמת.

כמו בסרט "המטריקס", יכול להיות
שכולנו מחוברים לאיזו תוכנה משוכללת

המזינה אותנו בעולם-חלום של אשלייה.

בסרט, בני האדם חיו את חייהם בתוך המטריקס,
בזמן שברמה אחרת הם היו רק סוללות,

מזינים את המכונות בכח החיים שלהם,
בעוד המכונות משתמשות בו למטרותיהן שלהן.

אנשים תמיד רוצים להאשים משהו חוץ מעצמם
במצב העולמי או באומללות שלהם.

בין אם מדובר באדם, בקבוצה מסוימת
או מדינה, דת או איזושהי קבוצת עילית שולטת,

כמו השד המרושע של דקארט או המכונות-המודעות של המטריקס.

למרבה האירוניה, השד שדקארט דמיין,
היה בדיוק מה שהוא השתמש בו כדי להגדיר את עצמו.

כשחווים סמאדהי, זה נהיה ברור שיש מי ששולט, ישנה מכונה,

ישנו שד מרושע ששותה ממך את החיים יום אחרי יום.

המכונה היא אתה.

מבנה העצמי שלך מורכב
מהרבה תת-תוכנות מותנות קטנות, או בוסים קטנים.

בוס אחד קטן שחושק באוכל, אחד אחר חושק בכסף...

אחד אחר במעמד...

כוח...

מין...

אינטימיות...

אחד אחר רוצה מודעות, או תשומת לב מאנשים אחרים.

הרצונות הם באמת אינסופיים ולעולם לא נוכל לספק אותם.

אנו מוציאים הרבה מהזמן והאנרגיה שלנו
בקישוט בתי הסוהר שלנו,

נכנעים ללחצים לשפר את המסכות שלנו
ולהאכיל את הבוסים הקטנים, ובך מעצימים את כוחם.

כמו מכורים לסמים, ככל שאנחנו מנסים לספק את הבוסים הקטנים,
אנחנו משתוקקים לעוד ועוד.

הדרך לחופש אינה שיפור עצמי,
או סיפוק האינטרס של העצמי בדרך כלשהי,

אלא השתחררות מהאינטרס של העצמי לחלוטין.

חלק מהאנשים מפחדים שלעורר את הטבע האמיתי שלהם אומר שהם יאבדו את האינדבידואליות שלהם, ואת ההנאה מחייהם.

למעשה, ההפך הוא הנכון. הייחודיות של הנשמה
יכולה לבוא לידי ביטוי רק כשמתגברים על העצמי המותנה.

מכיוון שאנחנו נשארים ישנים בתוך המטריקס,
רובינו לעולם לא מגלים את מה שהנשמה באמת רוצה להביע.

הדרך לסמדהי כוללת מדיטציה,
שהיא גם ההתבוננות בעצמי המותנה - זה שמשתנה,

וההבנה של טבעך האמיתי - זה שלא משתנה.

כשאתה מגיע לנקודת הדממה, מקור ההוויה,

אז אתה ממתין להוראות נוספות

בלי שום התעקשות לגבי איך העולם החיצוני אמור להשתנות.

לא רצוני שלי, אלא רצון גבוה יותר ייעשה.

אם השכל מנסה לשנות את העולם החיצוני
רק כדי להתאים לרעיון כלשהו

של איך שאתה חושב שהדרך צריכה להיות,
זה כמו לנסות לשנות את ההשתקפות במראה.

כדי לגרום להשתקפות במראה לחייך,
כמובן שאינך יכול לשנות את ההשתקפות.

עליך להבין שאתה הוא המקור האותנטי לאותה השתקפות.

ברגע שמבינים את האני האותנטי,
זה לאו דווקא אומר שמשהו חיצוני צריך להשתנות.

מה שמשתנה היא הפראנה
או האנרגיה הפנימית, המודעת והאינטיליגנטית,

אשר משוחררת מהדפוסים המותנים
והופכת להיות זמינה להוראות של הנשמה.

ניתן להפוך מודעים למטרה של הנשמה
רק כאשר מצליחים להתבונן בעצמי המותנה,

וברדיפות הבלתי-נגמרות שלו,

ולשחרר אותן.

במיתולוגיה היוונית סופר שהאלים הטילו עונש על סיזיפוס
לחזור על מטלה חסרת משמעות לנצח-נצחים.

משימתו הייתה לדחוף סלע במעלה הר ללא-הפסקה,
רק כדי שהוא יפול למטה שוב.

הפילוסוף הקיומי הצרפתי והסופר זוכה פרס הנובל, אלבר קאמי,

תפס את המצב של סיזיפוס כמטאפורה לאנושות.

הוא שאל את השאלה:
"איך נוכל למצוא משמעות בקיום האבסורדי הזה?"

כבני אדם אנו עמלים בלי סוף,
בונים לקראת המחר שלעולם אינו מגיע

ואז אנו מתים.

אם אנו באמת מבינים את האמת הזו,
אנחנו נשתגע אם אנו מזוהים עם האישיות של האגו,

או שנתעורר, ונהפוך לחופשיים.

לעולם לא נוכל להצליח במאבק החיצוני,
משום שזהו רק השיקוף של העולם הפנימי שלנו.

הבדיחה הקוסמית, האבסורד של המצב,
נהיה ברור כשהאגו העצמי נכשל לחלוטין בנסיונותיו

להתעורר דרך הרדיפות חסרות-התוחלת שלו.

בזן יש אימרה: "לפני הארה חיטבו עצים, הביאו מים.

לאחר הארה חיטבו עצים, הביאו מים".

לפני ההארה על האדם לגלגל את הכדור במעלה הגבעה,

לאחר הארה על האדם לגלגל את הכדור במעלה הגבעה גם כן.

מה השתנה?

ההתנגדות הפנימית למה שיש.

המאבק הושמט.
או ליתר דיוק, מי שנאבק התגלה כאשליה.

הרצון האישי או השכל האישי
והרצון האלוהי, או המחשבה הגבוהה יותר, מיושרים.

סמאדהי היא בסופו של דבר השמיטה של כל התנגדות פנימית,
לכל התופעות המשתנות, ללא יוצא מן הכלל.

מי שמסוגל לחוות שלווה פנימית ללא קשר לנסיבות,

השיג סמאדהי אמיתית.

אתה משחרר התנגדות לא בגלל שאתה מאשר דבר כזה או אחר,

אלא כדי שהחירות הפנימית שלך לא תהיה תלויה במשהו חיצוני.

חשוב לציין שכאשר אנו מקבלים את המציאות כפי שהיא,
אין זה אומר שאנו מפסיקים לפעול בעולם,

או שאנחנו הופכים לאנשי מדיטציה פציפיסטים.

למעשה ההיפך יכול להיות נכון. כשאנו חופשיים לפעול
מבלי להיות מונעים על ידי מניעים לא-מודעים,

אז אפשרי לפעול בהתאמה ל"דאו", לדרך,
עם הכח המלא של האנרגיה הפנימית שלנו המגבה אותנו.

רבים יטענו שכדי לשנות את העולם ולהביא לשלום

עלינו להילחם נגד אויבינו הנתפסים בעוצמה רבה יותר.

להילחם למען השלום זה כמו לצעוק למען שתיקה.
זה פשוט יוצר יותר ממה שאתה לא רוצה.

בימים אלה יש מלחמה נגד הכל:
מלחמה נגד טרור, מלחמה נגד מחלות,

מלחמה נגד רעב.

כל מלחמה היא למעשה מלחמה נגד עצמנו.

המאבק הוא חלק מהזייה קולקטיבית.

אנחנו אומרים שאנחנו רוצים שלום, אך ממשיכים
לבחור במנהיגים העוסקים במלחמה.

אנו משקרים לעצמנו ואומרים שאנחנו בעד זכויות אדם,

אך ממשיכים לקנות מוצרים
המיוצרים במפעלים שלא שומרים על זכויות אלו.

אנו אומרים שאנחנו רוצים אוויר נקי, אך אנו ממשיכים לזהם.

אנו רוצים שהמדע ירפא אותנו מסרטן
אך לא משנים את ההרגלים ההרסניים

שיוצרים יותר סבירות שנהיה חולים.

אנו משלים את עצמנו שאנחנו יוצרים חיים טובים יותר.

אנחנו לא רוצים לראות את החלקים הסמויים שלנו
המאפשרים סבל ומוות.

האמונה שאנחנו יכולים לנצח במלחמה נגד הסרטן, הרעב, הטרור,

או כל אויב שנוצר על ידי החשיבה וההתנהגות שלנו,
בעצם מאפשרת לנו להמשיך ולהשלות את עצמנו

שאנחנו לא צריכים לשנות את הדרך
שבה אנו פועלים בכוכב הלכת הזה.

העולם הפנימי הוא המקום בו
צריכה המהפכה הראשונה להתקיים.

רק כאשר אנו יכולים לחוש באופן ישיר את ספירלת החיים בתוכנו,
יתיישר העולם החיצוני ל"דאו", לדרך.

עד אז, כל דבר שנעשה רק יוסיף לכאוס
שכבר נוצר על ידי המחשבה.

מלחמה ושלום מתקיימים יחד בריקוד אין סופי. הם רצף אחד.

מחצית אחת לא יכולה להתקיים ללא השנייה.

בדיוק כמו שאור לא יכול להתקיים בלי חושך,
ולמעלה לא יכול להתקיים בלי למטה.

נראה שהעולם רוצה אור ללא חושך,
מלאות ללא ריקנות, שמחה ללא עצב.

ככל שהמחשבה מתערבת יותר, העולם הופך מפוצל יותר.

כל פיתרון שמגיע מהמחשבה של האגו
מונע על ידי הרעיון שישנה בעיה,

והפתרון הופך לבעיה גדולה עוד יותר
ממה שהוא מנסה לפתור.

מה שאתה מתנגד אליו, אתה מנציח.

כושר ההמצאה האנושית יוצר אנטיביוטיקות חדשות
רק כדי למצוא שהטבע מתחכם לנו, והחיידקים מתחזקים.

למרות מיטב המאמצים שלנו במאבק המתמשך,
השכיחות של סרטן למעשה הולכת וגוברת,

מספר האנשים הרעבים בעולם גדל בהתמדה,
מספר פיגועי הטרור ברחבי העולם ממשיך לעלות.

מה לא נכון בגישה שלנו?

כמו שוליית הקוסם מהשיר של גרתה, קיבלנו לידינו כוח גדול,

אבל אין לנו את החוכמה להשתמש בו.

הבעיה היא שאיננו מבינים את הכלי שבו אנו משתמשים.

איננו מבינים את המחשבה האנושית
ואת התפקיד והמטרה הראויים לה.

המשבר נולד מהצורה המוגבלת והמותנת בה אנו חושבים,

האופן בו אנו מרגישים וחווים את החיים.

הרציונאליות שלנו גזלה מאיתנו את היכולת
להכיר ולחוות את החוכמה של הרבה תרבויות עתיקות.

חשיבת האגו שדדה מאיתנו את היכולת לחוש את העומק

ואת הקדושה העמוקה של החיים,

את הזוהר של החיים,

ולחוות רמות שונות לחלוטין של תודעה,

שכעת האנושות כמעט איבדה לחלוטין.

במסורת המצרית העתיקה, ה"נטרים" היו צורות ארכיטיפיות

שמאפייניהם יכלו להתממש בגופם של אלה
שטיהרו את הגוף הפיזי והרוחני שלהם

בצורה כזו שהפך אותם מתאימים להכיל מודעות גבוהה יותר.

הנטר המקורי, או העיקרון האלוהי
של חכמה זו נודע בשם תחות או טאהוטי.

לעתים קרובות מתואר כסופר עם ראש של ציפור
או איביס (ציפור מגלן),

הוא מייצג את המקור של כל הידע והחכמה.

אפשר לתאר את תחות כעיקרון הקוסמי
של חשיבה או מחשבה.

תחות נתן לנו את השפה, מושגים, כתיבה,
מתמטיקה, וכל האמנויות

והביטויים של הנפש.

רק מי שעבר הכשרה מיוחדת
הורשו לגשת לידע הקדוש של תחות.

ספר התחות אינו ספר פיזי,
אלא החוכמה האקאשית, של המימד האתרי.

האגדה מספרת שהידע של תחות נמצא
חבוי עמוק בתוך כל אדם, במקום סודי,

ומוגן על ידי נחש זהב.

המיתוס הארכיטיפי של הנחש או הדרקון השומר על אוצר

חילחל לתרבויות רבות,

ונקרא בשמות כמו קונדליני שאקטי,
צ'י, רוח קדושה, ואנרגיה פנימית.

נחש הזהב הוא המבנה של האגו
אשר קשור באנרגיות הפנימיות

ועד שלומדים לשלוט ולהתגבר עליו,
הנשמה לעולם לא תוכל להשיג חוכמה אמיתית.

נאמר שספר תחות הביא רק סבל לכל אדם שקרא בו,

למרות שהוא ימצא בו את הסודות של האלים עצמם,

וכל אשר נחבא בתוך הכוכבים.

מה שצריך להבין הוא שהספר הביא סבל
לכל אינדבידואל שקרא בו

כל אגו שניסה לשלוט בו.

במסורת המצרית, תודעה ערה הייתה מיוצגת על ידי "אוסיריס".

בלי התודעה הערה הזו,
כל ידע או הבנה שהושגה על ידי העצמי המוגבל

תהיה מסוכנת, מנותקת מהחוכמה העליונה.

עינו של הורוס צריכה להיות פתוחה.

המשמעות העמוקה יותר שניתן למצוא כאן,
דומה לסיפור המוכר יותר של הגירוש מגן העדן.

ספר התחות מקביל לעץ הדעת של טוב ורע

שאת פירותיו התפתו אדם וחווה לאכול.

האנושות, כמובן, כבר אכלה את הפרי האסור,

כבר פתחה את ספר התחות,

כבר גורשה מגן העדן.

הנחש הוא מטאפורה לספירלה הראשונית
המתפרשת מהמיקרוקוסמוס למקרוקוסמוס.

היום הנחש ממשיך לחיות, הוא אתה.

הוא המחשבה של האגו,
המתבטאת כעולם שיצרנו.

מעולם לא הייתה בידינו גישה לכל כך הרבה ידע.

נכנסנו לעומק העולם החומרי,
אפילו מצאנו את "החלקיק האלוהי",

אך מעולם לא היינו מוגבלים יותר,
בורים יותר לגבי מי אנחנו, וכיצד עלינו לחיות

ואיננו מבינים את המנגנון שבאמצעותו אנו יוצרים סבל.

החשיבה שלנו יצרה את העולם כפי שהוא עכשיו.

בכל פעם שאנחנו מתייגים משהו כטוב או רע,
או יוצאים העדפה במחשבה שלנו,

אלו הם מבנים של האגו ושל אינטרסים אישיים
אשר אנחנו מזוהים עימם.

הפיתרון הוא לא להילחם למען השלום
או לכבוש את הטבע, אלא פשוט להכיר באמת.

שעצם קיומו של מבנה האגו יוצר דואליות,

פיצול בין עצמי ואחרים, שלי ושלך,
אדם וטבע, פנימי וחיצוני.

האגו הוא אלימות. הוא דורש מחסום, גבול מהאחר כדי להתקיים.

בלי אגו אין מלחמה נגד שום דבר.

אין היבריס, אין שימוש לא אחראי
במשאבי הטבע בכדי ליצור רווח.

המשברים החיצוניים הללו בעולמנו משקפים משבר פנימי חמור.

איננו יודעים מי אנחנו.

אנו מזוהים לחלוטין עם זהות האגו שלנו,
מלאים בפחדים,

ומנותקים מהטבע האמיתי שלנו.

גזע, דת, מדינה, שיוך פוליטי,
וכל קבוצה שאנו שייכים אליה,

כולם מחזקים הזהות של האגו שלנו.

כמעט כל קבוצה שקיימת על פני כדור הארץ
היום רוצה לטעון שנקודת המבט שלה נכונה ואמיתית,

כמו שאנו עושים ברמה האינדיבידואלית.

על ידי לקיחת בעלות על האמת,
הקבוצה מנציחה את הקיום שלה

באותה דרך שמבנה האגו
או מבנה העצמי מגדיר עצמו כנגד האחר.

עכשיו יותר מתמיד מציאויות שונות
ומערכות אמונה קיצוניות מתקיימות יחדיו בכדור הארץ.

אנשים שונים יכולים לחוות מחשבות ורגשות
שונות לחלוטין לאותן תופעות חיצוניות בדיוק.

בצורה דומה, סמסרה ונירוונה,
או גן עדן וגיהינום, הם שני ממדים שונים

הנמצאים באותו עולם ממש.

אירוע שיראה כמו סוף העולם לאדם אחד,
עשוי להיראות כברכה לאחר.

"טראמפ - עשו את אמריקה נהדרת שוב!"

אז מה שנהיה ברור הוא שהנסיבות החיצוניות
לא חייבות להשפיע על העולם הפנימי שלך באיזושהי צורה.

לחוות סמאדהי זה להפוך לגלגל המניע את עצמו,
להפוך לאוטונומי, עצמי שהוא יקום בפני עצמו.

חווית החיים שלך אינה תלויה בתופעות משתנות.

ניתן להקביל זאת לקוביה של מטטרון.

מטטרון מוזכר בטקסטים רבים בנצרות, איסלם וביהדות,

וקשור באופן ארכיטיפי לנטר המצרי, תחות,
כמו גם להרמס טריסמגיסטוס היווני.

מטטרון קשור באופן אינטימי עם הטטרממגרון (שם אחר ליהוה).

טטרגרמטון הוא התבנית הגיאומטרית הבסיסית,
השבלונה או הדפוס הראשוני

של המציאות הפיזית, שנקראה דבר אלוהים או הלוגוס.

כאן אנו רואים ייצוג דו-ממדי
של התבנית, אך אם מסתכלים בצורה מסוימת

רואים קוביית תלת-מימדית.

כשרואים את הקוביה, שום דבר לא השתנה באיור,
אבל המוח שלך הוסיף מימד חדש לראייה שלך.

ממדיות או הפרספקטיבה שלנו,
היא פשוט ההתרגלות לצורת הסתכלות חדשה של העולם.

לאחר ההבנה של סמאדהי אנו משתחררים מפרספקטיבה,
או הופכים חופשיים ליצור פרספקטיבות חדשות,

מכיוון שאין עצמי המושקע או קשור לנקודת מבט מסוימת.

המוחות הגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית, לעתים קרובות הצביעו אל רמות מחשבה מעבר למבנה העצמי המוגבל.

אינשטיין אמר, "המדד האמיתי של אדם
נקבע בעיקר על ידי המידה בה השיג שיחרור מהעצמי".

אז זה לא שהחשיבה ושהקיום של העצמי הוא רע,
חשיבה היא כלי נפלא,

כשהשכל נמצא בשירות ללב.

בודנטה (אסכולה בפילוסופיה ההודית)
נאמר שהשכל הוא משרת טוב, אך שליט גרוע.

האגו מסנן את המציאות
ללא הרף דרך שפה ותוויות, וכל הזמן שופט.

מעדיף דבר אחד על פני דבר אחר.

כאשר המחשבה והחושים הם השליטים שלך,
הם ייצרו אינסוף סבל,

תשוקה וסלידה אין סופיים,
וינעלו אותנו במטריקס של החשיבה.

אם אתה רוצה לחוות סמאדהי,
אל תשפוט את המחשבות שלך כטובות או רעות,

אלא גלה מי אתה לפני המחשבה.
לפני החושים.

כאשר עוזבים את כל התוויות, אפשרי לראות הדברים כפי שהם.

ברגע שאומרים לילד מה זה ציפור,

אם הם מאמינים למה שאומרים להם,

אז הם לעולם לא יראו ציפור שוב.

הם רואים רק את מחשבותיהם.

רוב האנשים חושבים שהם חופשיים, מודעים וערים.

אבל אם אתה מאמין שאתה כבר ער,
אז למה שתעשה את העבודה הקשה

כדי להשיג את מה שאתה מאמין שכבר יש לך?

לפני שאפשר להתעורר,
הכרחי לקבל את העובדה שאתה ישן, חי במטריקס.

בחן את חייך בכנות, מבלי לשקר לעצמך.

האם אתה מסוגל להפסיק את דפוסי החיים
הרובוטים, החוזרניים שלך אם אתה רוצה?

האם אתה יכול להפסיק לחפש הנאה ולהמנע מכאב?

האם אתה מכור למאכלים מסויימים?

לפעילויות או לתחביבים?

האם אתה כל הזמן שופט, מאשים, ומבקר את עצמך ואת האחר?

האם המוח שלך מחפש גירויים ללא הרף,
או שאתה מרגיש מסופק לגמרי פשוט להיות בדממה?

האם אתה מגיב לאיך אנשים חושבים עליך?

האם אתה מחפש אישור, וחיזוק חיובי?

האם אתה מחבל איכשהו במצבים בחיים שלך?

רוב האנשים יחוו את חייהם היום
באותה דרך שבה הם חווים אותם מחר.

ושנה מעכשיו, ועשר שנים מעכשיו.

כשאתה מתחיל להתבונן באופי הרובוט שלך
אתה נהיה ער יותר.

אתה מתחיל להכיר בעומק הבעיה.

אתה ישן באופן מלא וגמור, אבוד בחלום.

כמו האנשים במערה של אפלטון,
רוב מי ששומע את האמת הזו לא ירצה

או יהיה מסוגל לשנות את חייו
בגלל שהוא קשור לדפוסים להם הוא רגיל.

אנו משקיעים מאמצים רבים
להצדיק את התבניות שלנו, קוברים את ראשינו בחול,

במקום להתעמת עם האמת.

אנחנו רוצים את המושיעים שלנו,
אבל אנחנו לא מוכנים לעלות על הצלב בעצמנו.

מה אתה מוכן לשלם כדי להיות חופשי?

תבינו שאם תשנו את עולמכם הפנימי,
עליכם להיות מוכנים לשנות את החיים החיצוניים.

המבנה הישן שלך וזהותך הישנה חייבים
להפוך לאדמה המתה שממנה יצמחו דברים חדשים.

הצעד הראשון בהתעוררות הוא ההבנה
שאנחנו מזוהים עם המטריקס של המחשבה האנושית,

עם המסכה.

משהו בתוכנו חייב לשמוע את האמת הזו,

להתעורר מתרדמתו.

יש חלק בך, משהו נצחי,
שתמיד ידע את האמת.

המטריקס של המחשבה מסיח את דעתנו, מבדר
אותנו, שומר עלינו בעשייה, צריכה והיאחזות אין-סופיים.

במחזור של תאווה וסלידה בצורות המשתנות תמידית,
מונע מאיתנו את הפריחה של התודעה שלנו,

את זכותינו האבולוציונית המולדת, שהיא סמאדהי.

חשיבה פתולוגית נחשבת לחיים נורמליים.

המהות האלוהית שלך הפכה משועבדת,
מזוהה עם המבנה העצמי המצומצם.

החוכמה הגדולה, האמת של מי שאתה,
קבורה עמוק בתוך הווייתך.

ג'יי קרישנמורטי אמר, "אין זה מדד לבריאותו של אדם,

להיות מותאם היטב לחברה חולה עמוקות. "

הזדהות עם המוח האגואי היא המחלה וסמאדהי היא התרופה.

האנשים הקדושים, החכמים, והמוארים בכל מהלך ההיסטוריה

למדו כולם את חוכמת הכניעה העצמית.

כיצד ניתן לחוות ולהבין את העצמי האמיתי?

כשאתה מביט דרך מעטה המאיה,
ומשחרר את העצמי האשלייתי,

מה נשאר?