-
מעוז ינון: אתה יודע, עזיז,
-
רק לפני ארבעה ימים,
-
ביום חמישי האחרון,
קברנו את שרידיהם של הורי.
-
אמא שלי נשרפה כל-כך קשה,
שלא ניתן היה לזהות אותה.
-
איבדתי אותם ב-7 באוקטובר.
-
איבדתי רבים כל-כך מחברי ילדותי,
-
הוריהם, ילדיהם.
-
רבים מהם נחטפו לעזה.
-
טבעתי באוקיינוס של צער וכאב.
-
נשברתי לרסיסים.
-
כמה לילות אחרי שאיבדתי אותם,
חלמתי חלום.
-
ישנתי בלילה, בכיתי.
-
כל הגוף שלי סבל מכאבים.
-
ומבעד לדמעות
-
יכולתי לראות את כולם בוכים.
-
האנושות כולה בכתה איתי.
-
הדמעות שלנו זלגו על הפנים שלנו
-
אל גופנו.
-
הגוף שלנו נפצע, נפגע מהמלחמה.
-
ואז הדמעות שלנו שטפו את גופנו וריפאו אותו,
-
הפכו אותו לשלם.
-
שוב שלם.
-
ואז הדמעות שלנו זלגו לקרקע.
-
והאדמה היתה אדומה מדם.
-
הדמעות שלנו שטפו את הדם מהאדמה
-
כשהן מטהרות את האדמה.
-
ואז האדמה הפכה יפה וזוהרת.
-
ועל האדמה הזו, יכולתי לראות את הדרך.
-
הדרך לשלום.
-
התעוררתי רועד.
-
ומיד ידעתי שזו הדרך שעלי לבחור.
-
הדרך שאינה מבקשת נקמה
-
נתיב הפיוס.
-
ואתה צועד בדרך זו במשך עשרות שנים.
-
נפגשנו רק פעם אחת לפני ה-7 באוקטובר,
-
אפילו זה היה למשך שתי דקות, אולי.
-
אבל היית בין הראשונים שיצרו קשר,
-
שלחתם את תנחומיכם, את תמיכתכם.
-
ואני תמיד אוהב אותך
-
על שהיית שם בשבילי
בתקופות הקשות ביותר שלי.
-
עזיז אבו סארה: מעוז, כששלחתי לך
את ההודעה ההיא כדי להביע את תנחומיי
-
לאחר שהוריך נהרגו,
-
הופתעתי מתשובתך.
-
לא רק לי, אלא גם לתשובתך הפומבית.
-
כי אמרת שאתה לא רק בוכה על ההורים שלך,
-
אתה בוכה גם על האנשים בעזה
שמקפחים את חייהם,
-
ושאתה לא רוצה שמה שקרה לך
-
יצדיק נקמה מצד מישהו.
-
אתה לא רוצה להצדיק מלחמה.
-
וכל-כך קשה לעשות את זה.
-
הרבה יותר קל לרצות בנקמה, לכעוס.
-
אבל אתה איש אמיץ.
-
הייתי זקוק להרבה יותר זמן
-
כשאחי תייסיר, שהיה בן 19,
-
נהרג בידי חיילים ישראלים.
-
כעסתי, הייתי ממורמר, ורציתי נקמה.
-
הייתי בן 10 וחשבתי, אין ברירה אחרת.
-
ורק אחרי שמונה שנים,
-
כשהלכתי ללמוד עברית
עם יהודים שעלו לישראל,
-
רק אז הבנתי שאנחנו יכולים להיות בני-ברית.
-
אנחנו יכולים להיות שותפים.
-
והבנתי שיש לי ברירה, בלי
קשר למה שאנשים אחרים עושים,
-
הבחירה היא תמיד שלי.
-
ואני לא רוצה לנקום.
-
שכאשר אני בוחר לכעוס ולשנוא
-
אני נעשה עבד לאדם שהרג את אחי.
-
החודשים האחרונים היו כמו
סיוט שלא נגמר לעולם.
-
כל מי שאני מכיר בעזה
איבד בני משפחה.
-
ידידי עבד-אל-רחים,
-
הוא איבד 50 בני-אדם ממשפחתו.
-
בתמונה הזו אתה יכול לראות,
כל הילדים האלה נהרגו.
-
ובתמונה האמצעית העליונה,
-
אביהם של הילדים האלה היה בישראל
-
כשהם נהרגו.
-
ו...
-
הוא רצה לחזור לראות
את ילדיו בפעם האחרונה.
-
הוא לא יכול היה.
-
בסופו של דבר הוא חזר לעזה,
-
אך מעולם לא הצליח להגיע לביתו.
-
אבל מה שמדהים, זה
שעבד-אל-רחים הוא בדיוק כמוך.
-
דיברתי איתו אתמול, והוא אמר,
-
“אני עדיין מחויב לשלום כמו שהייתי קודם.
-
“אני לא רוצה שהסיפור שלי יוביל לשנאה“.
-
וגם עכשיו, כשהוריו נמצאים בצפון עזה,
-
והם לא מצליחים להשיג מזון
ולא יכולים לעזוב,
-
הוא עדיין מחויב למסר הזה.
-
ואני תוהה,
-
איך בוחרים ככה
בעיצומה של טרגדיה נוראה כל-כך?
-
מ“י: אתה יודע, התראיינתי בערך
מאה פעמים בחודשים האחרונים,
-
וזו השאלה הקלה ביותר.
-
זה למען ההורים שלי.
-
זו המורשת של ההורים שלי.
-
וכשטמנו את שרידיהם באדמה,
-
הבנתי שהם הכינו אותי לאותו רגע.
-
הם לימדו אותי מה לומר
-
ואיך לנהוג אחרי שהם ייהרגו.
-
נולדתי בקיבוץ,
-
קילומטר וחצי בלבד מהגבול עם עזה,
-
שהוקם על ידי סבא וסבתא שלי.
-
שניהם היו חלוצים ציוניים,
-
שהיגרו לפלסטינה
-
שבשלטון המנדט הבריטי לפני כמאה שנה.
-
וגם אבי נולד בקיבוץ הזה,
-
ואבי היה חקלאי.
-
קשה מאוד להיות חקלאי,
-
קשה עוד יותר להיות בענף התיירות.
-
ובשנה אחת, אני זוכר
שבשנה אחת היתה בצורת,
-
בשנה השניה היה שטפון.
-
ובשלישית, היו חרקים.
-
ובסוף כל אחת מהעונות ההרסניות האלה,
-
אבי תמיד אמר לי,
-
"מעוז, בשנה הבאה אני הולך לזרוע שוב.
-
“כי השנה הבאה תהיה שנה טובה יותר“.
-
ואמי הייתה ציירת מנדלות
כשרונית מאוד.
-
היא ציירה אלפי מנדלות.
-
ומכל המנדלות שציירה,
היא נתנה לי רק אחת במתנה.
-
זו האחת שהיא נתנה לי.
-
ועל המנדלה הזו --
זה בשבילך,
-
הכנתי את זה בשבילך --
-
ועל המנדלה שהיא נתנה לי, היא כתבה,
-
“נוכל להגשים את כל החלומות שלנו
אם נהיה מספיק אמיצים לרדוף אחריהם.”
-
ובעשרים השנים האחרונות
אני רודף ומגשים חלומות רבים.
-
פתחתי את בית ההארחה הראשון אי-פעם
בעיר העתיקה של נצרת,
-
את “פאוזי אזאר“.
-
הייתי שותף להקמת שביל ישו,
-
אכסניית אברהם וסיורים וחלומות רבים אחרים.
-
ובכל החלומות האלה, דבקתי בחמישה שלבים.
-
לחלום,
-
רבים מאיתנו שכחו או [לא]
אמיצים מספיק לחלום.
-
יצירת שותפות וקואליציה
עם כמה שיותר בעלי מניות.
-
השגת ערך משותף ומכנה משותף
-
בין השותפים.
-
כתיבת מפת דרכים מפורטת מאוד
-
וביצוע.
-
ואני מאמין שזה בדיוק מה
שאנחנו צריכים לעשות עכשיו
-
כדי להפוך את החלום שלנו למציאות.
-
והייתי שותף עם פלסטינים,
עם ישראלים,
-
עם ירדנים, עם מצרים.
-
ולמדתי שהשלב הראשון בהשגת
חברה משותפת ועתיד משותף
-
הוא הכרת הנרטיב של הצד השני.
-
ובעקבות עבודתך במשך שנים רבות,
-
למרות שנפגשנו רק פעם אחת,
-
אני חושב שאין אף אחד בעולם
שיודע טוב יותר
-
כיצד נוכל לקחת את הנרטיבים המפולגים שלנו
-
ולהפוך אותם לעתיד משותף ולחברה משותפת.
-
אז תודה על כל מה שעשית עד כה.
-
באמת, זה מדהים.
-
עא“ס: מעוז, עבדתי
ב-70 מדינות בשלום ובסכסוך.
-
ובכל מקום שעבדתי,
-
גיליתי שאנחנו חולקים את אותן הבעיות.
-
הסיבה לסכסוכים זהה:
-
חוסר הכרה,
-
חוסר מוכנות להבין
זה את הנרטיב ההיסטורי של זה
-
וחוסר חזון משותף לעתידנו.
-
ואי-עשיית הדברים האלה
היא טעות קטלנית.
-
אנחנו חיים אחד ליד השני,
ובכל זאת אנחנו חלוקים כל-כך.
-
אנחנו לא יכולים לדבר, אנחנו לא יכולים
להיפגש, אנחנו לא יכולים לנהל שיחה.
-
יש חסימות דרכים, מחסומים,
יש חומות שמפרידות בינינו,
-
לחץ חברתי שמונע מאיתנו
להיות מסוגלים לדבר זה עם זה.
-
ואני יודע את זה כי הפעם
הראשונה שאבי הלך לבית כנסת
-
היתה בארצות הברית
כשהוא בא לבקר אותי.
-
הוא הלך לתפילת יום שישי,
-
אך המסגד היה מלא מדי
-
והקהילה המוסלמית שכרה בית כנסת.
-
אז בסופו של דבר
הוא התפלל בבית כנסת.
-
(צחוק)
-
והוא חזר וסיפר לי,
והוא כל-כך התרגש מזה.
-
וחשבתי, ירושלים מלאה בבתי כנסת.
-
והביקור הראשון שלו אי-פעם
בבית כנסת קורה בארצות הברית.
-
עד כדי כך אנו מפולגים,
-
כמה מעט אנחנו יודעים זה על זה.
-
אבל אנחנו גם חייבים
ללמוד לשאול שאלות קשות,
-
להיות כנים ומוכנים להקשיב.
-
הפעם הראשונה של אבי במפגש שלום
היתה במפגש שארגנתי.
-
וכשהוא בא, הוא שאל שאלה
שחשבתי, אלוהים אדירים,
-
איך יכולת לעשות את זה?
-
הוא שאל, “האם השואה התרחשה?”
-
ובדיוק כמו ההתנשפות שאנו שומעים כאן,
-
כולם בפגישה היו מבוהלים.
-
חשבתי, אני הולך לאבד את עבודתי
בגלל שאבי שאל את השאלה הזו
-
והצטערתי שהזמנתי אותו למפגש שלום.
-
(צחוק)
-
אבל אתה יודע מה?
-
בגלל השאלה הזאת,
-
אחד מניצולי השואה במפגש,
-
לקח את אבי ועוד 70 פלסטינים
לאנדרטת השואה.
-
זו היתה הפעם הראשונה
שמשלחת כה גדולה הגיעה לשם,
-
והם ניהלו את השיחה הקשה הזו.
-
מאוחר יותר הישראלים במפגש
-
ניהלו גם הם שיחה דומה
על ההיסטוריה ועל הנרטיב הפלסטיני,
-
כשהם נסעו לעיירה שנהרסה
בשנת 1948, ב“נכבה“.
-
עבדתי ב-20 השנים האחרונות
-
על מציאת דרכים לשאול את השאלות האלה.
-
בשנת 2009 ייסדתי את “מג’די טורס”
ומאוחר יותר “אינטראקט אינטרנשיונל”
-
עם ידידי היהודי סקוט.
-
כדי לעשות זאת, לתת הקשר,
-
מקום שבו נוכל לבנות
תנועה של דיפלומטים אזרחיים,
-
שם אפשר לערוך סיורים דו-נרטיביים,
-
עם ישראלי ופלסטיני שמובילים סיור יחד,
-
במדינות רבות אחרות, עשרות מדינות אחרות.
-
כדי שנוכל למצוא מסגרת,
-
אנחנו יכולים לשאול:
איך אני יכול ללמוד ממך?
-
מה אנחנו יכולים לדרבן
איש את רעהו לעשות?
-
ואולי זו השאלה:
מה למדנו אחד מהשני?
-
מ“י: כן, אז בנוגע לשאלות של אביך,
-
אני חושב שזה היה בנובמבר
שחברה פלסטינית טובה מאוד שאלה אותי,
-
“מעוז, אני יכולה לשאול אותך שאלה קשה?”
-
אמרתי, “את חברה שלי, את
יכולה לשאול מה שאת רוצה.”
-
היא שאלה אותי,
“מעוז, אולי הבית של הוריך
-
“מאש צולבת של צה“ל
ולא של החמאס?”
-
היא ממש הכחישה את 7 באוקטובר,
-
ואני הייתי המום.
-
לא ידעתי מה לומר.
-
ואז עצרתי לרגע
-
ושאלתי, אמרתי לה,
“את יודעת מה?
-
“מה זה משנה?
-
“מה זה משנה?
-
“ההורים שלי מתים.
-
“והם מתים בגלל הסכסוך והמלחמה
“שנמשכים כל-כך הרבה זמן.
-
“ועלינו מוטל לעצור את זה“.
-
ולמדתי כל-כך הרבה
בחודשים האחרונים משיחות,
-
מדו-שיח עם פלסטינים,
-
למדתי שעלינו לסלוח על העבר.
-
עלינו לסלוח על ההווה.
-
אבל אנחנו לא יכולים ולא
צריכים לסלוח על העתיד,
-
לא לעצמנו ולאף אחד אחר
-
אם רוצים להפוך
את העתיד לטוב יותר.
-
למדתי שסיפורינו התפצלו בעבר,
-
עם בן שונה נבחר של אברהם.
-
ובמשך מאות שנים, הסיפורים
שלנו היו מקבילים.
-
והפער ביניהם הולך ומתרחב
-
ככל שמתקרבים להווה.
-
וזה התחיל להתרחב עם תחילת התנועה הציונית
-
והתנועה הלאומית הפלסטינית,
-
ועם כל המלחמה שאנחנו מנהלים זה בזה,
-
הוא הולך ומתרחב.
-
ועכשיו בהווה, הוא רחב מתמיד.
-
הסיפורים שלנו מעולם לא היו
מרוחקים זה מזה כמו עכשיו.
-
אבל יש נס.
-
יש נס, הסיפורים שלנו נפגשים.
-
הם נפגשים בעתיד.
-
אנו נפגשים בעתיד המבוסס על פיוס והכרה.
-
על הגנה ובטחון.
-
וכמובן, על שוויון.
-
ועכשיו עלינו להשתמש
באותם צעדים שבהם נהגתי להגשים,
-
או נהגנו להגשים את חלומותינו הקודמים,
-
בהפיכת החלום הזה למציאות.
-
כולנו חולמים על שלום.
-
אנחנו בונים קואליציה.
-
פלסטינים, ישראלים, תומכים מכל העולם.
-
אנו חולקים את אותם ערכים
ויש לנו אותו מכנה משותף.
-
אנחנו כותבים עכשיו,
-
כרגע אנחנו כותבים מפת דרכים
אינפורמטיבית מפורטת מאוד,
-
ואנחנו כבר מתחילים לבצע.
-
ומה שאנחנו עושים עכשיו, הערב,
-
אנחנו מבצעים את שני הפרקים
הראשונים של מפת הדרכים שלנו.
-
אנו מגבירים את קולותינו
-
ובונים את הלגיטימיות שלנו
-
כמנהיגי העתיד.
-
ולא יכולתי לבקש שותף טוב יותר,
-
בן-לוויה טוב יותר ממך, עזיז.
-
עא“ס: עכשיו כשאנשים שומעים את זה,
-
ואני חושב שאנחנו הרבה יותר
חזקים ביחד מאשר אי-פעם לבד,
-
אנחנו עושים כל-כך הרבה עבודה
-
בקמפוסים עם שנאה אנטי-יהודית
ואנטי-מוסלמית,
-
עם עזרה לאנשים בקהילה שלנו,
-
במציאת דרכים להתארגן.
-
אבל אני חושב שאנשים יכולים
לשמוע את זה ולחשוב,
-
“אז אתה יכול לאבד אנשים
במשפחה שלך ולא לכעוס?”
-
ואני חושב שזו טעות.
-
אנחנו כועסים.
-
אני מאוד כועס.
-
בכל פעם שאני קורא עיתון, אני מתרגז.
-
בכל פעם שאני מדבר עם אחד
מחברי בעזה, אני כועס.
-
אבל העניין הוא, אני לא נותן לכעס,
-
ואנחנו לא נותנים לכעס,
להטביע אותנו בשנאה
-
וברצון לנקמה.
-
במקום זאת, אני חושב על כעס
כמו על כוח גרעיני
-
זה יכול להוביל להרס,
וזה יכול ליצור אור.
-
והתקווה שלי היא שנמשיך להשתמש בכעס
-
כדרך להפגיש אנשים,
-
לשאול את עצמנו,
-
“מה אני יכול/ה לעשות כדי לשפר את המצב?”
-
מ“י: וזה מביא אותי לחשוב ביותר...
-
(מחיאות כפיים)
-
אני אוהב אותך.
-
וזה מביא אותי ללקחים
החשובים ביותר שלמדתי.
-
שהתקווה היא פעולה.
-
זה לא משהו שמוצאים,
לא משהו שאפשר לאבד.
-
זה משהו שיוצרים.
-
והגעתי לנוסחה בסיסית מאוד,
מתכון, איך ליצור תקווה.
-
ראשית, כמו אהבה, אתם לא
יכולים לעשות את זה בעצמכם.
-
אתם עושים את זה עם אחרים.
-
(צחוק)
-
ואתם מתחילים, אנחנו מתחילים
כי עכשיו זה אנחנו,
-
אנחנו מתחילים בלדמיין עתיד טוב יותר.
-
ואז אנחנו פועלים כדי להפוך
את העתיד הזה למציאות.
-
זו עשיה, אנחנו חייבים לפעול.
-
ולכל אורך התהליך,
-
אנחנו תמיד צריכים לשכנע,
קודם כל את עצמנו,
-
ואת כל הקואליציה שלנו
-
ואת כל מי שמוכן להקשיב,
-
שהפעולות שלנו יעילות.
-
זה פשוט מאוד.
-כן.
-
זה פשוט מאוד.
-
וזה מה שעלינו לעשות.
-
ואני מאמין שאם נהיה
אמיצים מספיק וחכמים מספיק,
-
נוכל להפוך את העתיד הזה למציאות
-
בעתיד הקרוב.
-
שעד 2030 או לפני כן,
-
יהיה שלום בין הנהר לים.
-
עא“ס: אתה יודע...
-
(מחיאות כפיים)
-
היום אנו אומרים שרעיונות משנים הכל.
-
ויש לי רעיון.
-
אנשים מסתכלים עלינו וחושבים שאנחנו חלוקים
-
כי אתה ישראלי ואני פלסטיני,
-
מוסלמי ויהודי.
-
אבל אם מוכרחים להבדיל בינינו,
-
צריך להבדיל בין אלה
מאיתנו שמאמינים בצדק,
-
שלום ושוויון,
-
ואלה שלא, עדיין.
-
והעבודה שלנו כאן
-
היא להזמין את כולם, להזמין אתכם,
להצטרף אלינו למפעל שלנו,
-
להפגיש בין כולם
-
לנקוט עמדה שאומרת, “אנחנו לא אויבים“.
-
אל תטעו.
-
איבדנו את בני משפחתנו,
-
לא איבדנו את השפיות שלנו,
לא איבדנו את דעתנו.
-
אנחנו כאן יחד,
ואומרים שנילחם באותו צד
-
למען הצדק והשלום.
-
תודה לכם.
-
(מחיאות כפיים)
