איך להיות חופשיים מאגו

איך להיות חופשיים מאגו

5 בנובמבר 2024
(עם כתוביות)

[Mooji] האם אני יכול פשוט לקרוא את זה?
[שואל 1] כן.

[מ'] אתה כותב, 'גורוג'י היקר,

אני מתבייש ומפחד מדי
לדבר איתך.

אני לא יודע איך להתבונן בניתוק.

אני לא יודע איך להיות מודע
שאני מודע.

אני עדיין רואה את זהות ה'אני' הזו כאמיתית.
בבקשה תעזרו לי'.

זה דבר מאוד מאוד כנה.

הלוואי ואנשים היו כותבים יותר ככה.
ורק כדי לומר,

כי יש אנשים,
הם מתאפקים והם לא אומרים.

אז אני מעריך שאתה יכול להגיד את זה,

כי יש לי סוג של סיכוי

לשתף אתכם בצורה פשוטה.

״אני לא יודע איך להתבונן
עם ניתוק'.

למעשה, אנחנו מתבוננים בניתוק
הרבה דברים,

אם הם לא חשובים לך,
אתה מבין?

אם הדברים לא חשובים לך,
אתה עדיין רואה אותם,

אבל אתה לא מוסח מהם.

כולם, אותו דבר.
אז זה החלק הראשון.

אין דבר כזה
לא מתבונן בניתוק.

אם נניח שכל מה שאתה רואה,

כל מצב שהיה לך,

היית צריך לזכור.
זה פשוט חי בך.

נהיה משוגעים לגמרי.
אף אחד לא יכול לעשות.

יש את המנגנון
של המצב הטבעי האמיתי שלנו.

זה עובד כל הזמן כדי...

כאילו אתה יכול לעבור כאן,
ללכת לשם.

אתה לא צריך לשים לב לכל צעד,
או לשים לב להכל.

אתה פוגש בן אדם.
תגיד, 'שלום, שלום. בוקר טוב״.

אתה עובר. אתה לא צריך לשמור על זה.

אז ניתוק טבעי
מתפקד בתוכנו.

זה כבר שם, ניתוק.

אם לא היינו מסוגלים להתנתק
ובכל זאת אנחנו קולטים,

היינו בצרות.

אז, קודם כל, דע שזה טבעי,
שאתה פוגש אנשים...

הדברים שחשובים לך,

שאתה מתחיל להיקשר אליו יותר.

כאילו יש לזה משמעות,
ולכן אני צריך לזכור את הדבר הזה.

אז זה כמעט כמו,
אתה מצלם סוג של תמונה

בצורה כלשהי פנימה.
זה כאילו, זה משנה.

אז זה הופך להיות חשוב.
אז ככה, כשאתה אומר,

״אני לא יודע איך להתבונן
עם ניתוק',

אם אני אומר, אבל אתה עושה את זה בכל זאת
עם הרבה דברים.

אם אעבור מהחזית
כאן מאחור,

ואני אומר לכולם
בזמן שאנחנו עוברים,

להיות מנותק מהכל,

ואז זה הופך לבעיה,
כי זה הופך את זה למוזר.

כי באופן טבעי
אתה מנותק מהדברים.

אתה בא לסאטסאנג

ואני מלמד אותך משהו
הרבה יותר חזק.

ולהביא מודעות למשהו
זה כבר טבעי עבורך.

אבל אני רוצה שזה יהיה טבעי עבורך,

אפילו עם דברים חשובים.

[ש.1] כן, זו הבעיה שלי.

[מוג'י] כן, כן, כן.
זו בעיה לכולם.

עם דברים שלא חשובים,
אֵין בְּעָיָוֹת.

אתה אפילו לא צריך להגיד,
'אני הולך להיות מנותק מזה'.

אתה אפילו לא צריך להגיד את זה.
אתה לא צריך לחשוב.

אתם רק חושים, עיניים, חיים.
אתה פוגש את הדברים האלה.

שׁוּם דָבָר. פשוט תעבור דרכם.
אתה שומר על שלוותך.

אבל לגבי הדברים שאתה אומר חשובים,
ומה גורם להם להיות חשובים?

בואו נאט קצת את הקצב ונאמר,
מה גורם לדברים מסוימים להיות חשובים?

זו שאלה פתוחה.

למה הם חשובים?

כמה יחסים, כמה מושגים כמו,

'בסדר, זו משפחה, זו העבודה שלי,

זה הקשר שלי'.
והדברים האלה חשובים.

אז אם מערכת היחסים של מישהו אחר
בבעיה,

זה לא בעיה עבורך.

אבל אם יש לך בעיה בזוגיות,
זה חשוב לך.

אז מה זה הדבר הזה שאני מדבר עליו?

'להתבונן בניתוק'.

זה רק צעד קטן קדימה
ממה שאני אומר,

אתה עובר דרך,
בכל מקרה אתה מנותק באופן טבעי.

על מה אני שואל,
ללמוד להתבונן בניתוק,

זה להביא את הניתוק הזה...

כי מה שאתה רואה,
שום דבר לא נדבק למעשה.

דבר טבעי.

אבל כשדברים חשובים,

מערכת היחסים שלך, מה שאתה רוצה,
העבודה שלך וכן הלאה,

זה יוצר מבנה בראש שלך

ואתה צריך לדאוג לזה.

אז אני לא נכנס לכל הדברים האלה.

אני אומר את זה,
בסדר, מה זה היקשרות, זה ל...

אני רוצה שתהיה מודע
של מרחב בתוכך,

שלא משתנה
לפי כל מה שקורה סביבך.

זה חי.
זה לא מת, אבל זה לא,

זה לא מצורף
לתוצאות הדברים בצורה כה עמוקה.

אני לא יודע אם אני מנסח את זה נכון.
אני מנסה למצוא דוגמה.

[ש.1] אני מרגיש שאין מקום.
זה רק שכל וזהות.

[Mooji] אוקיי, אם אתה מסוגל לראות את המוח,

אתה בטח מסתכל מ
מקום שהוא לא אכפת לו.

זה נכון לכולם.

פשוט אתה לא מודע
שזה ככה.

למעשה, מה שאני אומר זה
למעשה נכון כל כך חזק עבורך,

כאשר אתה מודע לכך.

ובגדול, התורות
והתרגול של מה שאנחנו עושים כאן

זה לגרום לך להיות מודע יותר
של משהו בך

שאתה לא כל כך מודע אליו.
לכולם, אתה מבין.

ובגלל שאנחנו לא מודעים
במקום שאתה צריך להיות מודע

מקרבך...

אתה לא יכול לראות את זה.

זה הדבר השני.
כל השאר אתה יכול לראות.

כל מערכת יחסים, כל חפץ שאתה יכול לראות.

כל מחשבה שאתה זוכר,
אתה יכול לחשוב.

כולם נקראים 'אחר'.

כל מה שאתה יכול לראות.

אבל את העצמי שלך אתה לא יכול לראות!

[מ'] אתה מבין את זה?
[ש.1] כן.

[מ'] אתה יכול לומר,
״הו, זה הגוף שלי. זו הטבעת שלי.

זה הבית שלי. זו המכונית שלי'.

״שלי, שלי, שלי. זה שייך לי'.

"שלי, שלי, שלי."
הכל שייך לך.

״זו המשפחה שלי. זו אמא שלי.
זה הבית שלי.

זו המדינה שלי. זה הדרכון שלי.
זו תעודת הלידה שלי'.

כולם 'שלי', כלומר הם שייכים לך.

אבל אתה יכול להגיד,
זה שלי, 'שלי'? זה שלי, 'אני'?

אתה לא יכול להגיד, 'זה שלי, אני'.
מַדוּעַ?

[ש.1] כי אני לא יכול לראות את זה.

[מ'] כן, כן.
אז בגלל שאתה לא יכול לראות את זה,

[מ'] האם זה אומר שזה לא שם?
[Q.1] לא.

[מ'] נכון. אז יש משהו בעולם,

כל מה שאתה יכול לראות,
אבל משהו שאתה לא יכול לראות.

כל מה שאתה יכול לראות,
אבל משהו שאתה לא יכול לראות.

ובכל זאת אתה לא יכול להכחיש שזה אמיתי,
נכון?

אתה יודע שאתה כן.

עכשיו, אני הולך להתקרב קצת יותר

בתחושה הזו ש'כן, אני יודע שאני כן'.

הדבר הזה שאתה לא יכול לראות,

שאתה אומר, 'אתה יודע שזה כאן'.

זאת אומרת, זו העובדה הראשונה,

כי אם זה לא כאן,
אין כאן שום דבר אחר, נכון?

[Mooji] אבל אי אפשר לראות את זה, כן?

בסדר, אז חזרנו לנקודה הזו.

כל מה שאתה יכול לראות, הכל;

המחשבות, הרגשות שלך,

חפצים, אנשים, הרגשות שלך,

את כל הדברים האלה אתה יכול לראות.

אתה אפילו יכול לראות
איכות הראייה שלך, לא?

אז אם הלכת לאופטיקאי
והוא אומר,

'אתה יכול להגיד לי משהו,
למה אתה בא לכאן?'

אמרת, 'למעשה, אני לא מסוגל לראות
או להתמקד בדברים כל כך טוב'.

הוא אמר, 'בשתי העיניים?'

אמרת 'לא, לא, בעין ימין'.

"בסדר, ספר לי משהו."

אמרת, 'בעין שמאל, אני יכול לראות
אולי 80% ממה שזה צריך להיות,

אבל בעין ימין זה בערך 50'.

אז משהו בטח נראה לעין,
נכון?

היכולת קיימת.
אתה לא צריך לשאול אף אחד.

אתה יכול לראות, כן, משהו מודע

שאפילו המראה לא מתפקד טוב.

אז משהו חייב להיות מאחורי אפילו המראה.

בְּסֵדֶר.

אתה גם מודע לרגשות,

רגש, תחושת זמן.

אם מישהו אמר,
'אתמול קרה משהו',

אתה מודע למה זה אומר.

כל מה שאתה מודע אליו.
כל מה שאתה יכול לראות.

אבל האני שלך, אתה יכול לראות?

מַדוּעַ?

את הגוף שלך אתה יכול לראות.

את הגוף שלך אתה יכול לראות.

אתה יכול לראות את החיוך שלך.
אתה יכול לראות את הגוף שלך.

אתה יכול לראות הכל.

אבל האני שלך,
האם לראות את הגוף שלך [לראות] את העצמי שלך?

למה לא?

[ש.1] כי משהו מודע לגוף.

[מ'] כן, משהו מודע לגוף.

המשהו הזה שמודע לגוף
לא ניתן לראות.

[מ'] אתה אומר את זה, לא?
[ש.1] כן.

[מ'] האם זה יכול לראות מחלה?

זה יכול לדעת, 'אני לא מרגיש טוב'.
'אני לא מרגיש...'

זה יודע רגש.

'אני מרגיש קצת לא בנוח'.

זה רואה הכל.
אבל את עצמו הוא לא יכול לראות.

אתה אומר את זה, לא? כֵּן.

למה זה יכול לראות הכל,
אבל הוא לא יכול לראות את עצמו?

[ש.1] זה אני לא יודע.

[מ'] זה שלא יכול...

אתה יכול לראות הכל,
אבל אינך יכול לראות את העצמי שלך.

זה שאתה לא יכול לראות,
ובכל זאת אתה לא יכול להכחיש,

זה העצמי שלך.

כל מה שאתה יכול לראות,
הרגשות, המחשבות שלך,

ותפקוד האינטלקט.

כל מה שאתה יכול לראות.

אבל זה שרואים אותם,
אתה אומר, 'אני יכול לראות'.

זה בערך,
המילה 'אני' שמייצגת את הדבר הזה,

אבל אי אפשר לראות את זה.

אפילו אמא שלך יכולה לבוא ולהגיד,

'יקירי, נחמד לראות אותך'.

[מ'] מהו ה'אתה' שהיא רואה?
[ש.1] הגוף.

[מ.] הגוף. והיא רואה את החיבה שלה,
הזיכרון שלה ממך.

כל זה היא מציבה להיות אתה.

״יקירי, זה כל כך נחמד. איפה היית?

הרבה זמן לא ראיתי אותך'.

אז מה שמישהו אומר,
״טוב לראות אותך. איפה היית?'

'העלית או ירדת קצת במשקל',
כל זה קשור למה?

[ש.1] המראה שלנו.
[מ'] הצורה והמראה שלך, בסדר.

[מוג'י] אז, היא יכולה לראות אותך?

אתה יכול לראות את 'אתה'?

זה מפחיד?

[ש.1] לא, זה לא מפחיד, אבל זה...

משהו חסר, או מרגיש כמו...

[Mooji] בסדר, קח רגע
ולחשוב על מה שחסר.

אינך יכול לראות את האני האמיתי שלך.

אני גם לא יכול לראות את האני האמיתי שלי.

מַדוּעַ?

כי זה לא חפץ.

זו אפילו לא מחשבה.

[ש.1] אבל אתה אומר להישאר ככה. אבל...
[שואל 1 צוחק]

[מ'] ובכן. בְּסֵדֶר. בסדר, תודה.
אני אומר להישאר ככה. מַדוּעַ?

כי קודם כל,
אתה מדמיין משהו אחר להיות עצמך.

את קוראת לעצמך אישה, בת,
אתה מהארץ הזאת.

"ההורים שלי, אני..."
מה שלא יהיה. כָּזֶה.

אז אנחנו רגילים לשייך איכות כלשהי
שמייצג אותך.

אבל באמת, אתה מוקדם מזה,
בטהרה.

מי שמודע, שאומר...

אתה מדבר בטלפון,

״אני בן 27. יש לי שני ילדים.

אני נשוי. אני גר במקום הזה'.

ההוא, מה?

[ש.1] אדם.
[Mooji] זה האדם.

[מ.] האדם והעצמי,
האני האמיתי, האם זה אותו דבר?

[Q.1] לא.

[Mooji] האם זה מביא תחושה
של אי נוחות?

[Q.1] לא.
[מ.] לא. לא.

[מ'] כי אין כלום
אתה צריך לעשות כדי לדעת את זה.

משהו יודע.

ובכל זאת רוב האנשים בעולם
אפילו לא נראו ככה.

הם אפילו לא חשבו על זה,

כי העולם שלך מתחיל באדם שלך.

אם אני מעסיק אותך, אני מסתכל עליך, אני מראיין,

אני אומר, ספר לי על עצמך.

אתה אומר, 'למדתי את זה באוניברסיטה.

חייתי זמן מה בדרום אפריקה. נסעתי״.

מֵידָע.
מידע לא יכול להיות אתה.

זה קשור לאדם שלך.

כלומר, מהו האדם?

[ש.1] זהות זו היא אדם.
[מ'] כן, כן.

[מ'] האם אתה יכול לראות את איש הזהות?

[ש'] כן.
[Mooji] איך זה נראה?

[ש.1] קצת הדוק, קצת היקשרות.
[Mooji] כן.

[מ.] מצורף.
[ש.1] לרעיונות.

[Mooji] כן.
מצורף לכמה רעיונות, בסדר?

אבל האדם הוא גם רעיון.

[ש.1] זו הבעיה,
כי זה באמת מרגיש אמיתי. אז כן.

[מ'] כי זו הרגשת ה'אני' בך,

ה'אני' הזה, זה אומר, 'אני רואה', 'אני חושב', 'אני...'
דה, דה, דה.

מי זה ה'אני' שחושב?

אנחנו לא בטוחים, האדם או האני האמיתי?

'אני רוצה'.
'כן, אני יודע.'

מי זה ה'אני' שיודע?

האם זה אישי או לא אישי?

[ש.1] אישי.
[Mooji] זה אישי. בסדר, טוב!

[Mooji] מה רואה שזה לא אישי?

[ש.1] אני לא יודע מה.
אני יודע שמשהו רואה אבל...

[מ'] כן. זו אותה תשובה.
כבר נתת את התשובה.

אי אפשר לראות את זה.

אז זה התגלית הכי חשובה,

כי עד שאתה באמת מבין את זה
ולדעת את זה,

אתה לוקח את עצמך כאובייקט,
לתפוס חפץ אחר.

האובייקט הוא האדם שלך.
וזה בסדר, זה בסדר.

אלוהים עשה את זה ככה,
שגם אותנו נקרין

לתוך עולם המחשבה,
והרגשה ואסוציאציה,

ואומר 'זה אני'.
לִזְמַן מַה.

אבל עם ה'אני' הזה, שעובד בתור האדם,

העולם שלו והוא עצמו לעולם אינו יציב,

כי יש לזה זהות.

האם זהות האדם
תמיד יציב? לא, לא.

אבל זה מנסה עם הכל
לשתף שהוא יציב.

כי יציב פירושו, זה חכם, זה אמיתי.

זה אמין. זה עקבי.

אני רק מדבר על זה.

אבל אני מצביע על ידיעה עמוקה יותר
מאחורי האדם הזה

שמכיר את האדם, שרואה את האדם.

זה שמודע לאדם,
אתה איתי?

האם זה קשור לאדם
או שהאדם קשור אליו?

קח רגע.

[ש.1] זה לא מצורף.
[Mooji] לא מצורף.

[מ'] האם הוא סובל מכך שהוא לא מחובר?

[Q.1] לא.
[שואל 1 צוחק]

[מ'] אבל הייתי חייב לחקור אותך,
כדי שתוכל לסגת למקום ההוא,

לומר, 'זה לא מחובר'.

כי איפה אנחנו מתפקדים, בדרך כלל,

הוא מתוך זהות האדם,
אשר מצורף.

מי שאוהב ולא אוהב.

מי רוצה ומי לא רוצה.

מי חושב ככה וחושב ככה.

והרבה מאוד בפונקציה
של תפיסה וחיים, לא?

אז מה שאני משתף זה,
זה בסדר.

אבל אם רק אתה מודע לעצמך
כאדם, עם עולמו,

לעולם לא תהיה מאושר לגמרי.
כי זה לא יציב.

היום, 'אה, אני כל כך שמח. אני כל כך...
הו, כל כך נפלא!'

מחר אני רואה אותך...
[מוג'י מחקה נאבקים]

אני רואה אותך. אני אומר, מיה, מה קורה?

'זה בסדר, אני לא רוצה לדבר על זה.'

[מ'] מי זה, מי מדבר? בן אדם, לא?
[ש.1] כן.

[מ'] מה אומר העצמי?

מה אומר האני האמיתי?

[Mooji] האם זה חשוב בכלל?
[Q.1] לא.

[מ'] לא. האם העצמי חשוב?
[Q.1] לא.

[מ'] זה לא חשוב? בְּסֵדֶר.
[Q.1] לא.

[מ'] האם זה אומר שזה לא טוב?
זה לא משמעותי?

העצמי לא חשוב?
זה לא חשוב?

בסדר, אז מה המטרה
מזה קיים אז?

אם דברים אחרים אחרי זה חשובים,
כמו האדם;

זהות אישית חשובה,
העולם האישי חשוב,

התקשרות אישית חשובה.

אבל זה שלפני כל זה מגיע,
שאי אפשר להסיר,

האם ניתן להרוג את העצמי? לֹא.

ואתה אומר, אני די אוהב את זה, למעשה,

'זה לא חשוב'. בְּסֵדֶר?

[Mooji] מה חשוב?

[ש.1] אני מרגיש שחשוב לעשות את התרגיל הזה.
[Mooji] כן.

[Mooji] למה זה חשוב, התרגיל?

[ש.1] להתייצב בזה.
[Mooji] כן.

[Mooji] האם זה העצמי, העצמי הפנימי ביותר,
שצריך להתייצב,

או שמשהו אחר צריך להתייצב?

[ש.1] משהו אחר.
[Mooji] נכון.

[Mooji] למה זה צריך להתייצב,
את משהו אחר?

[ש.1] לא להיגרר לזהות.

[מ'] כן. מה זה נמשך
לתוך זהות, האם זה העצמי?

[ש.1] שימו לב.
[Mooji] שימו לב. תשומת הלב נמשכת.

[Mooji] אז תשומת לב היא מאוד חשובה.
[ש.1] כן.

[Mooji] כאשר תשומת הלב
נמשך לזהות,

מה שמכיר אותו בצורה הכי עמוקה;

תשומת הלב, המוח, האדם,
או העצמי הפנימי ביותר?

[ש.1] העצמי. העצמי הכי פנימי.
[Mooji] העצמי.

[Mooji] האם זה סובל?
[Q.1] לא.

[Mooji] לא. בכל זאת זה חשוב,

כי כל פעם תשומת הלב
יוצא ושוכח את עצמו,

[Mooji] זה שוכח מאיפה זה בא.
[ש.1] כן. [צוחק]

[מ'] בכל פעם שתשומת הלב יוצאת,

מתערב בתחזיות שלה,
זה גורם לכאב מסוים.

זה יוצר סוג של עולם,

זה יוצר רגש,

זה יוצר עליות ומורדות, כמו זה.

ומשהו מוטרד מזה.

[מ.] אולי האדם מוטרד מזה.
[ש.1] כן.

ובעולם שלנו,
הכל בזכות האדם.

זה האדם שלוקח
אדם אחר לבית המשפט.

זה האדם שמנצח או מפסיד.
מה עם העצמי?

[ש.1] כלום. [צוחק]
[מ'] האם חשוב לדעת זאת?

[ש.1] כן.
[מ'] כן.

[מ'] בסדר, אז כשאנחנו מדברים על...

אני אחזור למכתב שלך עכשיו.

אתה אומר, 'אני לא יודע
איך להתבונן בניתוק'.

האם העצמי צריך לדעת,
איך להתבונן בניתוק?

[השואל מניד בראשו, לא]
[Mooji] למה?

[ש.1] זה לא צריך כלום.

[Mooji] זה לא צריך כלום.

ובכל זאת הכל ידוע לו.

משחק הנפש,
או 'דה-דה-דה-דה', זה יודע,

[Mooji] אבל זה לא מושפע.
[Q.1] לא.

[מ'] יש קשר בין
תחושת האדם והאני הפנימי.

[ש.1] כן.
[Mooji] כן.

[מ.] כאשר האדם,
מי שלא יכול להתקיים בלי האני הפנימי,

כשהיא מגיעה למצבים של בלבול וכאב,

אם הוא לא מבין את השורש שלו בתור העצמי הפנימי,

[מ'] זה מרחף ויכולות לבוא צרות.
[ש.1] כן.

[מ'] בעיות נפשיות יכולות לבוא.
מחלה יכולה לבוא.

כעס יכול לבוא.
הפחד מגיע. הכל מגיע.

אז זה מאוד חשוב,

שהחוש האישי הזה
הופך מודע לשורשו.

[ש.1] כן, וכשאני מנסה
כדי לעשות את התרגיל הזה, אני לא יכול להגיע לזה.

[Mooji] מי עושה את התרגיל?

[ש.1] כן, זה המוח והאדם.
[מ'] המוח עושה.

[ש.1] ומי שרוצה להפסיק לסבול.
[מ'] נכון.

[Mooji] מה יודע את זה?

מה מודע לכך?

האם זה האדם-נפש או העצמי הפנימי?

[ש.1] העצמי הפנימי.
[מ'] כן. האם האני הפנימי מוטרד?

[Q.1] לא.

[מ'] ובכל זאת, התרגיל טוב,
כי זו היוגה האמיתית.

יוגה פירושה ההתכנסות
לתוך אחדות,

שבו חוש האדם
צריך לגלות מחדש את השורש שלו.

האדם לא יכול לחיות לבד.

גם כשהוא לא מודע לעצמי,

זה עדיין מגיע מהעצמי.

אז במידה רבה הביטוי האנושי
של עצמי התודעה

מודע לעצמו כאדם.

וכך זה יכול להימשך לכל החיים,
בחיי האדם,

חי את האדם,
כי זה עולם גדול, החלומות שלו,

ו'אני צריך ללכת לעשות את זה,
אני אוהב את זה, אני לא אוהב את זה', ודא דה דה.

אולי חיים אחרי חיים.

״את החיים האלה אני אוהב, אני אוהב גלידה.
הייתי מת על גלידה'.

החיים הבאים, 'אני לא סובל גלידה'.

אין בזה שום דבר עקבי.

אלא שזה לא יכול להתקיים
בלי העצמי האמיתי.

ויש לזה גם אינטליגנציה.

אז, כשזה קורה לעצמי האישי הזה,

משום מה,
זה נמשך לגלות את זה.

אולי זה מספיק סובל בעולם

והוא רוצה למצוא לזה פתרון.

והפתרון המוצק היחיד
זה לגלות מאיפה זה בא,

וכי מאיפה שהוא מגיע ומעצמו,
הם אחד.

זה מה חיפוש החיים.

כי כל היצורים שאינם מודעים
של אחדות זו עם העצמי,

כולם סובלים.

לכולם יש בעיות. אתה רואה?

אז זו המטרה של הסאטסאנג שלנו,

האם זו התודעה,
בדמות אדם,

נמשך לשורש שלו,

ולא רק נמשך
לעולם שמולו.

וכך התרגיל הזה, כמו ניתוק,

כלומר שכל מה שקורה,

ללכת בעולם, לעשות,
זה, והדימוי העצמי,

דימוי עצמי, הערכה עצמית,

כל זה הוא משחק של המוח,

משחק במצבי הנפש האלה, לא?

וזה חייב להבין את זה
כל המדינות משתנות, בסדר?

וזה יכול להיות עד להם,

הוא יכול להתבונן בהם, מבלי להיות הם.

למעשה, אתה יכול רק לראות משהו,

כי אתה לא זה, בעצם.

ושיש יכולת,

אפילו באדם, להתבונן,

ובהתבוננות בהם זה יודע
שזה לא הם.

והמאפיין הזה הוא כמו ההורה שלו.

אתה רואה, האדם,
המאפיין של להסתכל ולהבין את זה,

"כל מה שאני רואה הוא רק רושם,
מחשבה, תחושה,

אבל זה לא מה שאני״.
זה נקרא 'התעוררות'.

זה להתעורר לעובדה ש,

שום דבר בחוץ
מגיע דרך המוח או החושים,

שום דבר מזה לא יכול להיות מהותי עבורי.

הכל משתנה.

ואפילו אני כאדם
מי שמסתכל ויודע את זה,

הוא כמו על סף הדרך הזו - עולם -

בדרך זו - אל תהום העצמי.

כי יש לו יכולת
שכשזה נראה,

וזה לא מזוהה עם מה שהוא רואה,
או מה זה חווה, בסדר?

וכל דבר בא כאילו, החיים אומרים,
'הדבר הזה והדבר הזה'.

וזה אומר,
״לא, זה לא זה. מה שאני זה לא זה״.

בזמן שאתה ממשיך לעשות את זה,

זה חוזר באופן טבעי
למודעות העצמית המקורית שלו.

ואני אומר, מודעות עצמית,
מודעות עצמית לא דואלית,

כמו לא דבר אחד, לא איחוד מפוצל,
אלא הרמוניה.

זה חוזר להבנה,

'אבל פה, שום דבר לא קורה לי'.

כשאני נכנס למוח,
לתוך זהות,

ואז ההתרחשויות הופכות לרלוונטיות.

אבל אם אני בכלל יכול להתבונן
ולהיות מודע אפילו לאדם שלי,

שזה כמו, האדם שלי הוא כמו....

איך אתה קורא לזה?
המשקפת שרואה את העולם,

אלא האדם שרואה את העולם

נראה גם ממקומו של העצמי.

כשהיא יודעת את זה,
זה חוזר להרמוניה מודעת.

זה כל העניין של ניתוק.

אתה לא צריך להרוג כלום.
זה רק הבנה.

מימוש העצמי
הוא מסע של הבנה,

ומבין את אי ההבנה שלך.
אז זה פשוט.

אלא אם כן נבין את זה, אולי נראה,
'זה הדבר הכי מורכב'.

מַדוּעַ?
כי אתה לא רגיל לעשות את זה.

כל אחד רגיל להסתכל קדימה,
מבט החוצה.

אפילו לפעמים כשאתה חושב
אנחנו מסתכלים פנימה לתוך המוח שלנו,

זה עדיין החוצה מהאני הפנימי.

[ש.1] כן, וזה קורה הרבה,

כי אני נכנס ואז זה הגוף.
אני לא יכול ללכת מעבר.

[מ.] או הגוף-נפש.
אתה בגוף-נפש.

אבל משהו מאחורי זה
מכיר את הדבר הזה.

המוח לא יכול להגיע למימוש אולטימטיבי

מבלי להפוך למימוש.

המוח או האדם
לא יכול להגיע למימוש סופי

ולהישאר בלתי תלוי בהכרה זו.

ככל שזה נעשה מודע יותר,
ככל שהוא יגלה שזה כן.

לא שיש לזה.

וזה דבר מאוד משמעותי.

אף אחד לא יכול לקבל את ההבנה
ולהיות מישהו שיש לו מימוש.

מה שזה אומר זה הרעיון של עצמך

בתור האדם בלבד,
שוב שוכך, ונראה,

הוא נתפס גם כאובייקט העדין ביותר.

האובייקט העדין הזה של אדם
מתנהג כמו נושא,

וכי כל דבר בעולמו
הוא האובייקט.

אבל בעיני העצמי הוא גם האובייקט הראשון.

האובייקט הראשון זורח כמו התחושה הזו של 'אני',
'אני כאן'.

אתה יודע, 'מיה!'
'כן, אני כאן.'

מה זה אומר 'אני כאן'?

ההתייחסות בדרך כלל היא,
'תראה, אני כאן'.

וזה בסדר, זה נורמלי.

זה המקום היחיד
שבו שפה יכולה להתקיים, בצורה כזו.

השפה היא לתחושת האדם

לקיים יחסים עם מה שהוא אוהב
או לא אוהב. בְּסֵדֶר?

לְמַעֲשֶׂה,
אין בזה שום דבר רע, בסופו של דבר.

כי גם כשאתה מתעורר
שוב להבין את זה,

מה שלא יקרה, רואים את זה מהמקום הזה.

אבל את המקום הזה אי אפשר לראות,

ושאני יכול להיות רק המקום הזה באמת.

ואז כשאתה באמת יודע את זה,
הביטוי הדינמי של זה,

שזה כמו להיות אדם,
שעדיין יכול לשחק,

אבל לא תהיה בה את האשליה הזו.

[ש.1] כן. האשליה הזו חייבת להיעלם.

[Mooji] לא, זה צריך להיות מובן.
[ש.1] כן.

[מ'] זה לא צריך ללכת.
למה זה צריך ללכת?

כי אתה משלב את זה
עם הזהות שלך

וזה כואב כמו 'לא, לא, לא, לא'.

אבל כל זה עכשיו,
אתה הולך לראות את כל זה

הם מבנים של הנפש.

ואפילו העצמי
הוא רק דיוקן פסיכולוגי

של הנפש, של האדם.

אבל הישות הפנימית, שאין לה צורה,
אתה לא יכול לזהות ולומר,

'אה, מצאתי את הישות הפנימית'.
אתה לא יכול לעשות את זה.

כי כל דבר שאתה יכול לעשות איתו את זה,
הוא אובייקט בתפיסה.

[ש.1] כן.

[Mooji] הבנתם, לא?
[ש.1] כן.

[Mooji] בסדר. אז תוכיח את הבעיה שלך.
תמשיך.

[לְהַשְׁתִיק]

[מ'] אתה צריך לשבת עם זה, יותר ויותר.
[ש.1] כן.

[מ.] כי זה כמו שינוי צורה.

דקה אחת אתה חושב שאתה מחפש

וברגע הבא אתה מעורב, מושקע.

[ש.1] כן.

[מ'] בסדר. אל תכעס על זה,

כי זה קורה במשך כל החיים.

אז תן לזה לקרות, זה בסדר.

רק תמשיך לראות, אבל חכה רגע,
ניתן לראות זאת גם.

הכי אינטימי
הוא גם מושא לתפיסה.

הכי אינטימי,
כי 'אינטימי' פירושו לפחות שניים.

אם אין שניים, אין אינטימיות.

האם אתה יכול להתבלבל, 'אתה',
לאור מה שאני משתף?

[ש.1] לא, לא.
[Mooji] תודה.

[מ.] אבל אתה יכול להיות מודע לבלבול.
[ש.1] כן.

אם אתה יכול להיות מודע לבלבול
בלי להזדהות עם בלבול,

אתה בוגד?

[ש.1] לא, לא. [צוחק]

[מ'] טוב מאוד.

אז בואו נתחיל שוב מההתחלה.
מה הבעיה שלך?

[ש.1] שכאשר אני עושה את התרגיל הזה,

אני מאמין שאני צריך למצוא משהו.

[Mooji] 'אני' להיות מה?

[מ.] תן את המעמד שלך.
[ש.1] האדם.

[מ'] מתי אתה עושה את התרגיל?

כשהאדם עושה את התרגיל, בסדר.

יש עוד מילה לאדם
בתרגיל הזה,

הייתי קורא לזה,

כאשר המודיעין המותאם אישית
של האמת,

כאשר האינטליגנציה האישית של אלוהים

מתבלבל עם התחזיות שלו,

ואז זה כאילו, זה אבוד לעצמו.

זה כאילו הלך לאיבוד לעצמו.

כשהאובדן הזה לעצמו נהיה כואב,

אתה על סף התעוררות.

אתה מבין?

כי אם אתה לא מוטרד מזה,

אז לא תעבור מעבר לזה.

[ש.1] כן, כשזה רק כאב, כאב, כאב.
[צוחק]

[מ'] 'אין כאב, אין רווח', הם אומרים.
[השואל צוחק]

אתה חייב...

זה כמו, במובן מסוים,
את יולדת את עצמך.

[ש.1] בגלל שאני יושב ואני עושה,

אבל אני מרגיש שאין תוצאה.
ואז אני מוותר וחוזר.

[מ.] אתה, שוב,
מי שיושב ומסתכל, מה?

[ש.1] האדם.
[שניהם צוחקים]

[מ'] האם זה משנה
אנחנו תופסים את זה ככה?

שזה האדם שעושה את זה,

ועל מה שהאדם בוכה היום,

צוחק על עוד רגע.
שזה לא עקבי.

וגם אם כתוב, 'אוריקה, מצאתי את העצמי!'
האם זה יכול להיות נכון?

[Q.1] לא.
[Mooji] לא. למה לא?

[ש.1] כי לא ניתן לראותו.

ואם זה מוביל לאשליה כלשהי של...

[מ'] אז בשביל מה התרגול?

[ש.1] כדי להיות מודע לכל אלה...

רעיונות שגויים.

[מ'] כן, זו דרך אחת שאנחנו יכולים לנסח את זה.

תגיד לי בדרך אחרת שנוכל לנסח את זה.
זה טוב.

אני לוקח את זה, כדי להיות מודע
מכל הקטנים האלה,

כל העיוותים הקטנים האלה
של הבנה,

להיות מודעים אליהם.
אבל יותר עדין מזה.

בהיותך מודע להם,
אתה הופך מודע למה?

[ש.1] ממה שהוא רואה.
[מוג'י] רואה, כן.

[מ'] איך אתה יכול להיות,

אתה יכול להיות מודע לזה בצורה פנומנלית?

האם אתה יכול להיות מודע לזה בצורה פנומנלית?

[Q.1] לא.
[Mooji] לא.

[Mooji] אז לכן,
אתה הופך מודע למה?

[ש.1] זה מרגיש כאילו זה רק רגעים
של המודעות הזו.

[מ'] כן. זה יהבהב לפני,
כי אתה לא רגיל לזה.

הרפלקס רגיל לצאת החוצה

וחיבור עם אובייקטים של הקרנות
ותפיסה.

אתה רגיל לזה.
אבל עכשיו אני מבקש ממך...

כל זה קורה לכולם.
ואפילו זה שאומר,

״אבל זה קורה לי
ואני מוצא את זה מתסכל!'

מה שאני מבקש ממך לעשות זה לראות את זה,

זה גם היבט של הנפש.

אבל כל ההיבטים האלה,

הם הגיעו במקור
מתוך ההקרנה הזו, קדימה.

[מ'] אתה רואה?
[ש.1] כן.

[מ'] כן. וזו ההזדמנות האמיתית
הוא שרואים את זה.

אבל עדיין משהו מרגיש,
'לא, אבל המוח עדיין מטריד'.

לא, אל תדאג.
זה מטריד את מי?

את מי הנפש מטרידה?

[מ'] נוכל לומר ביחד אחרי שלוש: 1, 2, 3 ...
[ש.1] אף אחד.

[מ.] האדם. הו, אף אחד!
הו, ניצחתם אותי!

זה לא מטריד אף אחד!
זה לא מטריד אף אחד.

זו תשובה טובה יותר מהאדם.
אתה רואה את זה?

[ש.1] כן.
[Mooji] בסדר.

[Mooji] אז מה עכשיו?

זה מספיק או לא מספיק?

[ש.1] אני לא יודע.

[מ'] מי אומר? מי זה...?
מאיפה התשובה הזו?

אני יכול לקבל את זה, או שאני יכול להטיל ספק בזה,
'אני לא יודע.'

'אני', מי לא יודע?

[ש.1] זה האדם.
[Mooji] זה האדם.

[Mooji] כן, בטוח?
[ש.1] לא. [צוחק]

[מ'] זה יכול להיות מהאדם.

אם אתה אומר שזה מהאדם, בסדר,

אז הייתי אומר,
אתה נותן לי עוד מהלך אחד.

אבל מה מודע
שזה בא מהאדם?

[ש.1] כן.
משהו מרגיש כאילו, זה לא מרוצה,

אבל אני לא צריך ללכת אחרי זה.

[Mooji] כן, כן.
זוהי ראייה עוצמתית,

'משהו מרגיש לא מסופק'.

זה שמרגיש לא מרוצה,

זה אישי או לא אישי?

[ש.1] זה אישי.
[Mooji] אישי.

[מ'] אתה מבין, אם זה יפריע לך בכל פעם,
כמו שהאדם הולך,

'כן, אני מכיר את גורוג'י,
אבל אתה יודע, אני לא יכול לקבל...'

[מ'] מי מדבר?
[ש.1] האדם.

[מ'] כן.
[ש.1] כן.

[מ'] אז נסיים בנימה הזאת?

[ש.1] אה, בן אדם? לא. [צוחק]
[מ'] תודה. בְּסֵדֶר. אֵיפֹה?

[Mooji] מה המשמעות של סיום?

[ש.1] רק השיחה הזו.
סיים את השיחה.

[מ'] השיחה יכולה להסתיים
בביטוי בעל פה.

יכול להיות שזה יקרה
סוג של דברים קטנים

בראש שמרגיש כמו,
'כן, אני לא יודע.

דיברתי עם מוג'י,
וזה היה ממש ברור,

אבל עכשיו זה לא ברור'.
האם דיווח מ?

[ש.1] המוח.
[מ.] מן השכל.

[Mooji] והאם זה אולטימטיבי?
[Q.1] לא.

[Mooji] לא. מה זה אולטימטיבי?

[ש.1] זה שמודע לכך.

[Mooji] כן, כן.

איזה איפה?

[ש.1] זה לא נמצא בשום מקום.

[Mooji] למה אתה מחייך?
[השואל צוחק]

[Mooji] אז, יש לך בעיה?

[Q.1] לא.
[שניהם צוחקים]

[מ'] האם אתה יכול, ממקום התשובה הזה,
יש לך פעם בעיה?

[Q.1] לא. לא.

[Mooji] האם אתה עצוב או שמח על זה?

[ש.1] כלום.
[Mooji] טוב מאוד.

[מ'] יותר עדין אפילו מאושר.

[מוג'י] כן. אנחנו טובים?

אם אתה הולך ללכת
והמוח חוזר שוב ואומר,

'אני לא זוכר שום דבר מזה'.

״אני הולך לנסות ולראות
אם אני יכול להחזיר את מצב הרוח הזה'. זה היה מצב רוח?

[Q.1] לא.
[מ'] זה לא מצב רוח.

[מ'] אתה יכול לאבד את זה?

[Q.1] לא.
[מ.] לא.

[מ'] האם אתה יכול להחזיק את זה?
[Q.1] לא.

[מ'] טוב מאוד.

[מ'] אני שמח. טוב מאוד.

אז את השאר אני לא צריך לקרוא, לא?

"אני לא יודע איך להיות מודע,
שאני מודע.'

[השואל צוחק]

"אני עדיין רואה את זהות ה'אני' הזו כאמיתית.
בבקשה תעזרו, מיה."

[מ'] האם אנחנו צריכים?
[Q.1] לא.

[מ,] טוב מאוד. אני יכול לשמור אותו?
[ש.1] כן. כלומר, לזרוק את זה.

[מ'] זרוק אותו, שמור אותו.
אני שמח שאתה כזה. זה טוב.

[ש.1] אתה לא צריך לשמור אותו.
[מ'] כי זה ... [המכתב]

אני קורא לזה הושטת יד מוצלחת
להבהיר משהו.

ובמידה הזו, זה מאוד...

כלומר, זה לא משחק.

אנחנו יכולים לומר שזה כמו משחק,
אבל זה לא משחק ציני.

זה, אפשר לומר, משחק או מחזה או,

משהו שצריך לקרות

לביטוי האנושי של התודעה,

כשזה מגיע לשלב
שבו העולם שלו לא עובד.

ואני לא רואה בזה אסון.

אני רואה בזה הזדמנות
להסתכל מאחורי הקלעים.

[ש.1] כן, כן.
אני רוצה לנצל כל הזדמנות להסתכל.

[מ'] בסדר. עַכשָׁיו? ממש עכשיו?

[ש.1] תמיד, כן, עכשיו.
[מ'] כן. בְּסֵדֶר.

[מ'] האם אתה צריך לחפש יותר עכשיו?

[ש.1] אני יכול לעשות, כן.
[Mooji] כן.

[מ'] כן. טוֹב.
[ש.1] כן, כן. [צוחק]

[מ'] תודה. טוב מאוד.

ואתה לא צריך לדבר
למישהו בנושא.

רק אתה יושב עם זה ותראה.

ועד כמה שהמוח יכול להיות מסובך,
אתה זוכר, זה משני.

מה שעיקרי, זה לראות את זה.

והמוח יכול לבוא בצורה
של מחשבה או מצבי רוח או תחושה,

זה יכול להיראות כמו בלבול,

זה נראה זהות,
אבל זה עדיין רק מופיע.

[מ'] האם העצמי יכול להופיע?
[Q.1] לא.

[Mooji] לא.

אז זה גורם להופעת משחק המוח
והמגוון,

אבל זה עצמו בלתי ניתן לתיאור, למעשה.

אז בשלב זה הייתי אומר,
לשבת ולחשוב על זה.

[ש.1] כן.
[מ'] כן. זה כל מה שאתה צריך לעשות.

אתה מבין, זה נשמע כאילו
ממה שאתה כותב, מישהו עלול לחשוב,

'וואו, אני מרגיש שהיא בצרות אמיתיות'.

אבל בשבילי, אני אומר, איזו הזדמנות,

אני חייב לברר ממך,
אנחנו יכולים להסתכל ביחד.

וזה הכל בך. זה הכל אתה.

טוב מאוד.

האם תרצה תה, או לקבל משהו?
אתה בסדר?

[ש.1] אני חושב שמחכה לי אוכל.

[מ'] לך תאכל את האוכל עכשיו, קר.

זה האוכל היחיד ששווה
אוכל קר עכשיו.

תודה לך. נפלא, יקירי.
תודה, תודה, תודה.

[ש.1] תודה.
[מ'] כן. נתראה עוד מעט.

[מ'] בסדר. בְּסֵדֶר.
[ש.1] תודה.

[Mooji] אם אתה רציני,
אתה יכול ללכת באותו כביש.

זה טרי בכל פעם.

[דיבור לא נשמע ברקע]

[ש.2] כן, משהו חסר,
כמו שאנשים מביאים לך לעתים קרובות,

[ש.2] 'כן, אני עושה פעילות גופנית, נהדר,
אבל משהו חסר'.

והיה רגע שבו זיהיתי,

'הו, וואו, יש לי את המחשבה הזו.'
באמת הייתי צריך לבדוק את זה.

וזה הגיע אליי,
שבגלל ההרגל להיות בעל צורה,

זה כאילו משהו מסתכל
לצורה בתוך חסרי הצורה.

וזה נותן לך רעיון
שמשהו חסר.

ואז,
עוד דבר שאתה כל הזמן אומר לנו,

האם אתה יכול לשאת את הריקנות שלך?

וזה בדיוק כמו,
זה פשוט לחץ בצורה אחרת.

שזה כבר לא מציק כשזה מגיע.

[מ'] אנחנו רגילים להחזיק ברווח פנומנלי כלשהו.

אנחנו אומרים,
'כן, אבל משהו חסר'.

לפעמים אני יכול לנסח את זה...

מה אומר שמשהו חסר?

ואתה יודע,
אנחנו בסוג של רגע של 'סוף המשחק'.

'המוח?' בְּסֵדֶר.

מה רואה את המוח,
אומר שחסר משהו?

'אה, אני לא יכול לראות את זה.'

האם זה אומר שזה לא קיים?
אתה רואה?

'אני', מי לא יכול לראות את זה?

אפילו זה שאומר 'אני לא יכול לראות את זה',
נראה גם ממנו.

[מ'] אבל זה, הגענו למשהו... מה?
[קול] האם תוכל לומר זאת שוב?

אפילו זה שאומר,
'אני לא יכול לראות, מה זה רואה את זה',

הוא עצמו נראה, בזה.

אבל יש משהו שמרגיש כמו,
"אני צריך בטון...

... מסקנה.'

וכל מסקנה קונקרטית היא גם פשוט פנומנלית.

ובגלל זה אני אומר,
אתה לא יכול לשאת את הריקנות שלך.

כי משהו נשען על גביע.

אבל גם הגביע וגם זה שזוכה בו,
גם אינם אמיתיים.

כָּזֶה.

אז זה יכול להיראות כאילו, זה קצת מנטלי, בסדר?

זה כמו שחרב החוכמה יכולה להיראות,

'הממ, אבל זה עשוי מקרטון.'

זה לא משנה מה זה חושב,
אבל, כן...

זהו לב ליבה של הרהור אדווייטה!

זה ה...

אין הבא אחרי זה.

אתה מבין?
אלא אם כן נצא.

וזה בסדר, אבל צא אחרי!

כשאתה יוצא במהלך,
כשאנחנו מסתכלים,

משהו רוצה לברוח.
בסדר, זה בסדר, זה בסדר.

זה אתה?
סוג של...

כי אתה רגיל לזה להיות גם מוח,
ו...

[מ'] אז בכל מקרה, אנחנו יכולים פשוט לעצור שם.
[קול] כן.

[מ'] כן, נפל הגרזן.

אבל הראש מדבר.

[צְחוֹק]

כן, הגרזן נפל, אבל הראש מדבר.